החבטות כמו החבטות בהתחלה משחררות ואחר כך מותירות אותך תשוש, ומתנשף. כשרק שאלה אחת מקוננת בראש: מה יש לי? האם אני משוגע? " כמובן שהתשובה היא כן.
כן, אנחנו משוגעים. ולחשוב ככה זה הרבה יותר משחרר, כי יש בזה משהו הרבה יותר מקבל. האני הפנימי משחק לו לבד עם עצמו הוא לא מחכה לכדור שיחזור אלא חובט באחד נוסף. כשהמשחק נהיה משעמם האני הפנימי מדמיין שהוא חצאית סקוטית לבנה עם קפלים שמזכירים אולד סקול על גבי גוף מחוטב מוחזק היטב בעמידה מבליטת ישבן וידיים שאוחזות חזק בחפץ שיכול להיות הסמל הפאלי בפנטזיה הפדופילית שלכם על ילדות אולד סקול חייכניות ותמימות.
אני פנימי מתקומם ומתלהם, האם אנחנו סוטים? זו מחשבה קצת פחות משחררת וקצת יותר מטרידה, הרי סוטים הם בדרך כלל גברים מבוגרים אלימים בעלי זיפים כדמות בני סלע ובעיקר פשוט כינויי למשהו שאנחנו לא רוצים להיות. אבל האם ראיתם כמה סטיות יש בעולם הזה יום יום? צר לי להגיד לכם, אבל זה עולם סוטה. הבקבוק קולה שלי הוא בצורת גוף של אישה, המרצה שלי מדבר על חדרי חושך, זה בכל מקום זה מסביבנו, זה לא שזה מחלחל לתוכינו, זה מגיע מאיתנו. זה בגלל שכולנו סוטים.
מי שחושב שזה לא כך, צריך לשאול את עצמו שאלה אחרת, היא, למה זה נחשב לדבר כזה שלילי? איזה עולם משעמם זה היה אם הכל היה נורמלי. המחבט טניס לובש פרצוף ירקרק וקוצני, גבולות הפנים שלו מתרחבות ביחד עם עיניו שגדלות ושולחות לי עיניים יורקות ולשון מצקצקת, אומר לי את הדבר אשר חששתי ממנו יותר מהכל, מפריך את דברי אמא שמקוננים בי עדיין אך מעלה אמת חדשה שהיא, אנחנו גם לא כאלה מיוחדים.
הסופר אגו יורד לתחתונים שם הוא פוגש את קצה הקרחון והאיד שאומר לו ללכת להי**יין
