שמיים בצהרי יום, ריקים לי מעננים. תמיד כשרוצים שיירד קצת גשם וייתן לנו סיבה להישאר, ככה סתם, בתוך החדר, דווקא אז, השמש קוראת לנו לצאת לצאת. כל הרצונות שלנו נעים בין ציפייה לאכזבה, בדיוק ברגע שהתאכזבת, אם יש לך מזל, קיבלת איזה סימן לתיקווה. אלוהים סוגר לנו דלת ופותח חלון, אבל קודם החדר צריך לפנות קצת מקום. צהריים של יום שישי וחושבים על לקנות עיתון. צהריים של יום שישי מחפשים רק לישון. תמיד יש דאגה, דאגה על החלון. מנקרת לי בראש, ויושבת לי כמו תוכי מקרקר בכלוב. מזכירה לי להאכיל, להשקות לנקות ולנקות. לפחות קפצתי לסופר לקנות עיתון. זה מתוכנן לי בדיוק עם הקפה של שבת בבוקר, אם לא בשנת הצהריים של שישי. כלב קטן מגיח משומקום וגונב לי את העיתון. אני רצה אחריו והוא ממשיך כמובן בשלו, כי הרי זה הופך ברגע למשחק. כלב כלב כל כך חמוד וחופשי. חום בהיר נראה קטן חברותי וטיפשי. אוטו שלא הבחין בו, ברגע הוא נדרס, עכשיו העיתון מלא בדם ואני בכלל רציתי את הכלב. מבעד לחלון קרניים של שמש חודרות ולא נותנות לי לישון את השנת צהריים הזאת, עם העיתון המוכתם, הכלב שאיננו והתוכי שמנקר לי בראש.
אז יש לי שמש לצאת החוצה, לקחת כדור, לדפוק בו את התוכי שמנקר לי בראש לזכר הכלב שכמעט היה לי.
אז יש לי שמש ללכת לבריכה, כי בבאר שבע אין ים, אבל יש בריכה כל השנה. התוכי כבר מת וגם הכלב. מי יבוא על עונשו? מי יבוא על שכרו? בשביל מה לקנות עיתונים מלאים בדם, אם אפשר לקרוא בלייזר מהדורת בגדי ים, כל השנה, כי חסר לי בגד ים. וחסר לי כלב לקחת לטייל איתו סתם, ביום שמש חם.
