יום שבת, 24 בספטמבר 2011

שתיקת הפוליטיקאים- תמימות הלב

בדיוק בפתחה של שנה חדשה, שתמיד מביאה עמה את האווירה הזאת של השינוי, שמשהו אחר הולך לקרות, משהו חדש, שוב אנחנו מוכיחים שאנחנו לא באמת פתוחים לשינויים, ומגיבים בציניות לאווירה המתבקשת מדי משם התואר- "שנה חדשה".

לא שאנחנו לא באמת רוצים שינויי, ייתכן שאנחנו חושקים בו באופן יוצא דופן שאפילו גרם לנו לצאת מהקונכייה ולעבור לגור באוהל. כן, שינויים זה דבר חיובי, והשאלה אם אנשים משתנים נשארת בעינה תמיד. הרי כל הבנה בנוגע לזה מלווה בדוגמא חיה של : "הינה אתה רואה? אמרתי לך שאנשים משתנים" או "הוא כזה, זה בחיים לא ישתנה", כלומר שינויים, כמו בני אדם, כמו רגשות של תושבי משגב לערבים, זה דבר מאוד אמביוולנטי.

לכן עכשיו, כשמגיעה השנה החדשה עם כל האווירה שלה שדורשת ממך לחשוב על נקודות לשיפור ונקודות לשימור בעצמך, ואם זה לא מספיק, יש גם את יום כיפור שמגיע שתי דקות אחרי ראש השנה ומכריח אותך לעשות חשבון נפש. בעצם זו דרך יהודית מאוד לפתוח את השנה, מחשבות על איך אנחנו משתפרים ומתייעלים תוך כדי בליסת עוגות דבש, ומאידך, העומק הזה, שהולך ומעמיק סביב יום כיפור. לא שיש לי בעיה עם דרכים יהודיות לפתוח את השנה או עם דרכים יהודיות בכלל, אבל איך אפשר לדבר על שינויי מבלי לדבר על פתיחות? בנוגע ליהדות, שאותה אינני מעוניינת להשמיץ, אבל פתיחות (הרמת גבה באופן א סימטרי ומוגזם) ? פתיחות היא כל מה שצריך עבור שינויי אמיתי. שינויי מהשורש ולא סתם איזו מדבקה בצורת סיסמא שמתקלפת עם המשבר הראשון. עכשיו בפתחה של השנה החדשה, עם כל האווירה הזאת של השינויי, באמת הגיע הזמן, שיקרה איזה שינויי.

שינוי אמיתי בכך שהפלשתינאים יקבלו את המדינה שהם כל כך מחכים לה. באמת, הינה עכשיו זו שנה חדשה עם כל האנרגיות המתחדשות שלה, הינה הזדמנות אמיתית לשינויי. אני לא איזה מומחית בפוליטיקה ולא מדפדפת בy net באופן קבוע, אבל מבינה כבר ממזמן שיש הבדל מובהק בין הפוליטיקאים לעם, וההבדל הזה כפי שניראה לא עומד להשתנות יותר מידי. אם הכל היה בידי הפוליטיקאים, הסכסוך עם טורקיה היה נמשך עד אינסוף, הסכסוך עם הפלשתינאים היה נמשך עד אינסוף והייתם חושבים שתושבי משגב הם גזענים (עוד סכסוך שמתהווה בתוכנו ומתווסף לרשימה המרה הזו) וזה לא נכון בעליל, אם אתם באמת רוצים לבדוק את זה הייתי ממליצה על ביקור, יש פה גם את החומוס הכי טוב בארץ. את כל המינוסים והפלוסים שבהקמת מדינה פלשתינאית, אני לא רוצה למנות. זה בכלל לא משנה. לא זה לא משנה. כי מה שמשנה זה הפתיחות. האם אנחנו באמת רוצים להקשיב לפוליטיקאים האלה עד סוף ימינו? אני רוצה לנסוע לטורקיה. לא כל כך ממזמן עשרות אלפי בתי אב בישראל נהרו לטורקיה מידי שנה, אבל הפוליטיקאים כל כך גאים מלבקש סליחה. הינה בנאום האחרון של ביבי, הוא קורא לפלשתינאים לדבר דוגרי. סממן של חוצפה ישראלית שוודאי ריגש ישראלים רבים וחימם את ליבם. כי זו פשוט חוצפה ישראלית, לתאר בקשה למשא ומתן, במילה שאיננה מוכרת ל90% מהיושבים המכובדים שם באו"ם. חוצפה ישראלית מתנשאת. אותה החוצפה שחושבת שאם נתנצל זה יקטין ויחליש אותנו. אנחנו מתעקשים לצעוק חוזק, אולי בגלל שאנחנו כל כך חלשים? כי אנחנו בעצם כל כך מפחדים. בת"א קיבלתי גלויה "מהפכה של אהבה" ודי מהר גם הבחנתי בציורי גרפיטי שלהם ברחבי העיר. מהפכה של אהבה ובגב הגלויה כמה משפטים שלא קשורים לשום נושא פוליטי, אלא רק לגבי קבלה ואהבה וכל שאר הדברים שהפוכים מפחד. כשיש פתיחות אפשר לחשוב בהיגיון. וההיגיון אומר שאם רוצים לדבר דוגרי, כולם רוצים לחיות בשלום. החוזק האמיתי הוא בחזון ללא חת, חזון ללא פחד ופתיחות אמיתית לקבל את השינוי שאכן ייתכן פה. השינוי שראש הממשלה שלנו לא מאמין בו, אבל הוא בסך הכל פוליטיקאי. זה אנחנו צריכים להאמין ולהיות פתוחים לקבל את השינוי הזה, ששלום יכול לקרות, כמו שיצחק רבין קרה וכמו שגנדי קרה, וכמו שאני קוראת עכשיו את העיניים הציניות שלכם שאומרות שאין סיכויי אבל בפנים בפנים הלב רוצה להאמין שכן, אז תיפתחו אותו :)