איך שלא יסתכלו על החתול הזה הוא שורט

החיה הקטנה שלי ייבבה וביקשה עוד חלב. כבר נתתי לה מספיק, אבל היא מוסיפה להציק. כבר נמאס לי לעזוב את הכל ולגשת אליה, לעצור את העולם מלכת ולהיזכר בה. כי אני שונאת אותה. ואוהבת אותה. אני שונאת את הכאב, אבל מתרפקת בנקודת הנוסטלגיה. נקודת האל חזור שלוקחת אותי לנבכי הזיכרון, בכאב. אבל הכאב הזה מעקצץ אותי ומזכיר לי כמה אני חיה. כמה אני נושמת. כמה אהבה מרסקת אותך, כמה היא גם יכולה להבריא. יש לה כוח הבראה מושלם. אני מייחלת לו. כי החיה שלי מתחננת לעוד. אני מלטפת אותה ומנסה להרגיע. היי קוקי זאת רק אני, והמגע הקטיפתי של השערות החומות הקטנות, אני לא פוסחת על שום פיסה בגופה הקטן והצמרירי. כן היא חתולה, לא כולם אוהבים חתולים. הם הרי כל כך אציליים שחלק וודאי יראו זאת כהתנשאות. אבל שלי כל כך מטופחת. כשהיא מלקקת אותי לתודה אני מרגישה את הקוצים הקטנים על קצה לשונה מתחככים לי בעור ואוספים את כל הרע. אני נשארת חלקה וככה זה הרבה יותר נעים עם מיצי שלי, כי הפרווה שלה כל כך רכה. תמיד היא מקשיבה לי כמו החברה הכי טובה, וברגע אחד מעצבנת אותי, כמו אמא. ובבת אחת היא הכאב שלי. כי היא הרי ניזונה ממנו. ואני שמחה שיש לי למי להעביר את הכאב הזה שייצא מתוכי, ובאותה נשימה כועסת על התזכורת הזאת לכאבי שלי שאני כל כך רוצה לשכוח.. כמה מורכבת היא אישה, מלאה בנבכים, צריך לקרוא את השורות עשר פעמים ואחר כך לחפש בינהם כדי להגיע למשמעות המלאה. וגם המשמעות הזאת היא בסך הכל נקודת מבט.

יום פורים ויום כיפורים

הבית שלי הולך ומאבד מבייתייותו. בית שהוא כלל לא שלי, אבל מכיל אותי, ואישה אחת יקרה לליבי. הסיפור מתחיל בזה, וכמובן הוא מתמשך ונוגע לי באהבה. וכשזה נוגע באהבה, אתה לא בטוח איפה זה מתחיל, איפה זה נגמר, ולרוב זה פשוט חוצה את כל התחומים, ומתערבב ומשתלב בחיים כמו צבעי מים על בד משי.

הבית שלי הוא יותר מ4 קירות. הוא רחב ומרווח, ויש בו מספיק מקום לחרטה שלי. על הריצפה הצוננת אני יושבת וחושבת עליה. כל כך חם, אז זה כל כך נעים לגעת בריצפה הקרה, במיוחד כשרק חלק מהגוף חשוף, והעור הרך מקבל את המכות קור הקטנות שמצננות אותך... וזה רק אני והחרטה עכשיו.

כי היא חרוטה כל כך עמוק. אני משחקת עם הידיים ומזמנת במחשבותיי פיסות בד ארוכות. הן מגיעות מרחוק ובאות אליי כמו עופות שמיים מכל עבר. אני מלפפת אותן אחת בתוך השנייה. עכשיו אני יכולה לשחק עם החרטה כמו עם כדור סמרטוטים.

כל הטעויות מתגבשות לי לידי כדור סמרטוטים. סמרטוטי במיוחד. אני לא שמה לב לרגע ולפתע מתפרצות ממנו תולעים לבנות קטנות

ושמנמנות. אני זזה מהכדור מצומררת.

אני נגעלת אבל זה לא עוזר כי התולעים מתפשטות לכל עבר וזוחלות לעברי.

גם זחילה איטית היא מפחידה ומרתיעה, וזה מרגיש לי כל כך מגוחך, כי הן רק תולעים והן זוחלות כל כך לאט. כל הטעויות האלה בתוך הכדור סמרטוטים שלי. בעיטה אחת לכיוון הדלת, ואני סוגרת מאחורי את כל החרטות. אבל האם הן לא יקומו ויחזרו לדפוק על דלתי? כנראה שזכרתי עוד מאז, שבית צריך דלת חזקה ואיתנה, ואני לא אשמע את הדפיקות. אני רק אשמע את הגניחות.

מה שהבית מספר לי, זה מה שאני רוצה להגיד לעצמי.הבית חם וצועק לי חלון, ואני יודעת, שהדלת אולי ננעלת בטריקה. אבל גם בלטות אפשר להרים. ובבתים מסויימים, למצוא אולי שם, אוצרות גנוזים. הבית שלי לא זוכר לי את הטעויות. מבחינתו, כל יום הוא יום חדש, מלא במטלות, שמטרתן, לתחזק ולמלא את הקומה הראשונה בפירמידת מאסלו, לקיים לי צורכי ביטחון, כלהלן: ניקיון בסיסי ואף יותר ואוכל במקרר. לא מעניין אותו מה עשיתי לא נכון. הוא פשוט שם בשבילי. והינה אני בבית שלי. אבל הוא ריק. יש בו כדור סמרטוטים אחד גדול, ואני מביטה בו ורוצה לתקוע לו בדיוק בנקודה הכי מרכזית שלו, חזק, מקל באורך מטר ו20 ולהניף אלעל וכל התולעים הלבנות ישוטו באויר היישר לתוך גינתה של השכנה הגונחת שלי. ואז הכל יהיה נקי. הריצפה תבריק ויהיה אפשר להתגלש לאורכה. כל האגרטלים וארונות הזכוכית הפולנים יעמדו ללא רבב, ואף אצבע לא תתלכלך באבק. השולחן יכוסה במפה הלבנה שאת אוהבת עם הפמוטים מוכנים לשבת. והמצפון שלי יהיה נקי. כי עטפתי את כל הטעויות האלה וזרקתי אותן כמו פתקים של כיפור לים. הבית ייתן לי את המחסה המושלם. המקלט לברוח אליו. הדלת שלי נעולה, אבל יש מלא חלונות. והמצפון שלי נקי כמו בית נקי, שמתלכלך מחדש אחרי יום, ולא משנה כמה אני אתאמץ.

סבתא שלי אומרת, יום פורים ויום כיפורים,

כדור הסמרטוטים שלי כבר בגינה של השכנה, ואני מתגעגעת, למה שהופך את הבית שלי לכל כך ביתי. מה שעושה אותו המפלט והמקלט שלי והדבר היציב היחיד בחיים שלי כל השנים האחרונות האלה.

ואני אומרת לה, סבתא אני מתגעגעת, והעיניים שלה מביטות בי ומתנחמות, ואני מכינה את הכל שתחזור כבר מבית החולים הארכיטקטוני להחליא הזה בילינסון.