מגרד לי הגראד

ואם אני בודדה וגלמודה עכשיו,זה כי זה זמן מלחמה. אנשים לא יוצאים, רק נכנסים לתוך מיגננה. אולי אני גם צריכה ממד. קר ונוקשה כמו פלדה, חסין כמו שור אל מול כדורים תועים, חצים של קופידון ושיברי אהבה. אולי עוד מעט תהיה אזעקה והלחץ יגלוש לאורך הגב, יחוויר את הפנים. נשב בגופיות בית ותחתונים, מקובצים, מכונסים מפוחדים. פתאום כולם ידברו אחד עם השני, כי מה כבר נותר לעשות. בטח יהיה איזה ילד או ילדה או נער או נערה, או מבוגר אחראי שיפחד יותר מכולם. האויר יעמוד ויהיה ריח מחניק של זיעה ונאדים. עדיף כבר מות גיבורים. מות גיבורים במיטה, או במטבח, בחלל ריק מאנשים, בלי שום פרצוף שרואה אותך ככה, חיוור והיסטרי כמעט מרטיב את הבגדים. אני נשארת עומדת ולא נכנעת לפאניקה המידבקת הזאת. גם אדישות היא ממד. היא קסדה מפלדה. שומרת ראשי ואפוד המגן שעל ליבי. מבטיחה לי בולם זעזועים. אני לא שומעת את האזעקה בכלל, כדרכם של המתכחשים, אני מתכחשת דרך שתיה חריפה ומרימה כוסית. כמה אירוני. שנייה לפני המוות להרים לחיים, אפילו ציני. טילים נופלים כמו ענק שזורק עלינו סלעים, רסיסים רסיסים נזרקים לכל עבר וכולם רצים ומקללים. החום נופל עלינו ועוטף אותנו בעוצמה של סירנות. זמן מלחמה זה שוב זמן של צפיפות. דבר שקיים בשפע במדינתנו הקטנה. מרוב הצפיפות אנשים מעבירים את מחלות הנפש שלהם אחד לשני. חרדות, פאניקה, לחץ. אז מה אני צריכה את כל זה במרוכז בממד של הביניין. הינה הממד שלי. עומד לו אטום וחסין. אני שותה עוד קצת וויסקי להרגיע את הפאניקה. פאניקה פאניקה, מה את מדברת מגרוני? מה את שרה לתוכי? מה את שרה מתוכי? תשירי שיר אחר, שיר רגוע. שיר נוגה. תרככי. ככה בממד שלי אני עומדת חסינה ושום רסיס לא חודר אליי ושום שבריר של אהבה. הפאניקה מחבקת אותי חזק עד ששריריה נרפים וזרועותיה נופלות מחבקות את צידי גופי.

בקרוב הכל יירגע. סאנת האנשים והמכוניות, יתפזרו בהפגנות ואבק, הכל יתערבב בתוך הנוף והבדידות שלי תהפוך ללבדות השלמה שלה. כמו שהיה לפני המלחמה. האדישות תהפוך לרוגע וכל אחד יחזור לתחביבים שלו, לא משנה עד כמה רגילים הם ומשעממים. יש משהו באווירה המלחמתית שאהוב עלינו. על הישראלים. לכידות. ההבדלים בינינו מטשטשים וכולם מתלכדים סביב המתח והפחד, המכנה המשותף של כולנו. הצפיפות אולי מקבלת את שם התואר היפה הזה, לכידות. אנשים אולי מרגישים פחות בודדים. אולי בגלל זה כל כך אוהבים פה את המלחמה. אני אוהבת את הלבדות שלי. כשאין מלחמה, אני יכולה לעשות את כל התחביבים שלי והכל מרגיש בסדר, כמו תיקתוק שעון שעומד על הדקה ויודע בביטחון מה יגיע ברגע הבא. ביטחון, אולי זה מה שחסר בעצם, תמיד אפשר יותר ממנו.

סגול לילך

נכנסתי מהר, לפתוח את הדלת. חצי נשענת, חצי דוחפת, בעצם מעבירה משקל מכפות הרגליים לזרועות לידיים הדוחפות את דלת הפלדה הזאת. הינה חריץ קטן מבצבץ ואני יכולה לשלוח מבט מסתקרן אל מה שמצפה לי אי שם מעבר לדלת הכבדה הזאת. הגוף שלי חלש, הוא העביר ממנו והלאה את כל המשקל והדלת כבדה לי כמו דלת של כספת במלון היקר ביותר בווגאס. אבל כשהדלת נפתחת אני יכולה לשמוע מוזיקה מרגיעה. הביטלס מנגנים לי את "let it be " באופטימיות המיוחדת שלהם. אני נאנחת אנחת רווחה וצועדת אל מה שיהיה או לא יהיה. יהיה או לא יהיה, אני אהיה או לא אהיה, השפיות שלי תהיה כמו שהייתה תמיד, דינאמית. הדלת נפתחת עוד קצת ואני יכולה לראות את הכובען המטורף במסיבת התה. סצנה שתיזכר תמיד במחסן האסוציאציות של כולנו, יחד עם השאלה, למה דווקא זו ולא איזו סצנה מהיפה והחיה או מלך האריות, אלאדין או מולאן. כשזה מגיע להזיות ולחיפוש עצמי, זו התמיד הילדה הבלונדינית בשמלה הכחולה שנפגשת בכובען המטורף, שמזכיר לי את אבא שלי בניקיונות של פסח. אני לא לובשת כחול ולא אדום ולא ורוד ולא צהוב. זה שום צבע. שום צבע, הוא גם לא צבע שקוף. שום צבע גם איננו לבן. שום צבע הוא הג'וקר שלי. כל פעם הוא נצבע לצבע אחר, כדי להביא לי מזל. הכובען המטורף הוא סרט נע מולי ואיננו מבחין בי כלל. אני מתחמקת, מפוחדת ועוקבת אחרי צלילי let it be. הביטלס תמיד היוו מקור מהימן לחיוך אמיתי וזו סיבה מספיק טובה בשבילי, פשוט ללכת אחרי הצלילים שלהם. חוץ מזה, הם באמת מרגיעים. השום צבע שלי תפס צבע צהוב, חימם לי את הבטן וחבט אותי לאדמה רכה. לכר דשא. לכרית במתנה. זרועות ורגליים נפרסו לכיוונים מנוגדים, מותחים כל שריר בגופי, מתחככים בטחב ודשא קוצני. אני עוצמת עיניים והשיר ממשיך להתנגן לי בראש. במחשבותיי שוב דלתות נפתחות. אני שוב חוששת, מסתקרנת, מפחדת. שוב חושבת מה כבר יכול להיות. עד שלפתע אני מתעוררת, מדלתה של כספת, אשר נטרקה בשתי פעימות. אין מה לעשות, זאת יגידו כולם, נותר לנו רק לקוות.

http://www.youtube.com/watch?v=ajCYQL8ouqw&feature=related

תלמים ונהנים

תלם כלשהו מתארך ומזדחל לו. לבנים צהובות, לבנים אדומות, לבנים לבנים של סבתי תלויים רופפים על חבלי כביסה. כל החבלים שלי תלויים בארון, איפה שהתמונה שלך סבתא עומדת. שם את מחייכת אליי ונראית כה שלווה. אני רוצה חתיכת שלווה. התלם הזה שכולם הולכים בו, מוסיף להתפתל ואני שוקעת אט אט בדיכאון. איך אדע מה נמצא, ולאן מוביל השביל המסומן הזה? המפה שלי לא מוצפנת ואולי אני מתבלבלת בכיוון? במדבר יהודה ובכל מדבר, אם כבר מדברים על מדבריות, התברברות שכזאת עלולה להוביל לבריחת כל האנרגיות החיוביות, השליליות, הכלליות וכל שאר האנרגיות המצויות בגופנו האדום והחם שנצרב מהשמש. מה שיוביל להתייבשות, פלוס מכת חום, שווה מוות בהתעלפות. מפח נפש. נשמה משוטטת בתלם, בתקווה שאיננו מצויי במדבר. כי אני זקוקה להרבה מרחב התברברות. התלם שלי מתחלף עכשיו ואני גוזרת אותו ומדביקה אותו על גבי שיחים ירוקים וברושים צפופים המשתרעים על כל המרחב שבין ההרים. הוואדי שלי שהוא רק שלי, מזמין אותי לפגוש בו את כל הטוב והרע. משמע כל הפרות ורועי הצאן ומכוניות מסחריות ישנות וגדולות שמחביאות בתוכן משהו רע או משהו טוב, בעיקר משהו שמזכיר לי סיפור מהעיתון. עכשיו זה סוג של סתיו. אבל זה רק מקרין לי מהמצב רוח, כי בעצם עדיין קיץ. זה רק קיץ או חורף פה. או מלחמה. מה שזה לא יהיה, עדיין בוואדי יש יום יפה. הכל ירוק ומיליון סוגים של עצים ופרחים ועשבים שוטים. אם אני אתברבר פה אני אבהה בשמיים ואחפש פרפרים. קטנים, צבעוניים, חמקניים. אם לא בתוכי, אז מחוץ לגופי. הם עדיין שם, תמיד יהיו שם. כמו אהבה. אהבה לאדם שנכנס לליבי, או אהבה, שמוקרנת החוצה לברושים ואורנים ובגדים ונעליים ושאר כל מיני שלעולם אינם מתפוגגים, כמו סיגריה טובה שתמיד מקשיבה אל מול התאכזבות מחבר או חברה. הפרפרים בדראמסלה תמיד משוטטים ומתעופפים שלא כמו הפרפרים בביטני שהתעופפו משם הלאה וחדלו מלדגדג אחרי שליבי התרוקן ונשאר בו רק ריק. נותר בי קצת רוק לחתום את המעטפה הזאת ולשלוח אותה רחוק רחוק. רחוק רחוק ולא איכפת לי לאן תגיע, אם יהיה זה גיהנום או גן עדן, אם הפנס הזה מהבהב, יש לי רק פנס ראש. לא מסתקרנת כבר אחרי כשפים ומכשפים שיגלו או ירמזו לי. אני בכלל לא רוצה לדעת, זה לא חשוב. עכשיו זה עכשיו זה מתנה. הטיול שלי דורש התברברות ואני מעדיפה לעשות אותו בוואדי. כי אולי הוא יותר מסוכן אבל זה מה שעושה אותו כל כך מרגש. פרפרים על פרפרים נעים במרחב כמו אנשים, נתקלים אחד בשני במקרה, ומתאהבים. אני מתאהבת בהם מרחוק, אוהבת לראות אותם כמו בחוויה חוץ גופית, להרגיש אותם חגים סביבי. האור שלהם נופל עליי כמו משפטים שלמדתי ביידיש. משומקום ולא מובילים לשומקום אלא רק לאותו זיכרון שלך סבתא עוטפת אותי באהבה ללא גבולות. גם את כבר לא נמצאת אבל לפחות זכיתי להרגיש את הדאגה שלך עם האלגנטיות שבך והאהבה הזאת שאיננה חוץ גופית וגם לא פנימית אלא פשוט אלוהית.