תמיד היית שם בשבילי, תמיד נתת לי לפרוק/להקיא/להזיל את כל הדמעות והזיעה לתוך דפים שאינני יודעת לידי מי יגיעו וזה חלק מההרפתקה (חיוך פנימי) תמיד כיף להשאיר קצת מסתורין.
אז מה היה לנו...
קטש אפ? באמת?? באמת חייבים לעשות את זה??
אבל לא הייתי פה בערך מיליון שנה!!
מאיפה להתחיל? מאיפה להמשיך?
קודם כל אני מרגישה הקלה כבר מהרגע שהתחלתי להקליד.
חשבתי שאין בי את זה יותר שנזנח ואבד. אבל עם כל החלודה לא אבדה שום תשוקה.
רק שהפעם זה לא בשביל לפרסם זה רק בשביל עצמי.
לפעמים כשהחיים מסתדרים אתה מוצא את עצמך נכנס למין דיכאון של שיגרה,
כי הכל הולך אחלה... אז איפה המאבק? איפה ה"חיים זה כמו אופניים כשקשה סימן שאתה בעלייה"
מתי שכחתי פשוט להינות מהם?
אולי התרגלנו לקטר, לפעמים כשהכל מסתדר מוצאים סיבות טיפשיות להיכנס לדיכאון מהם.
כמו לחשוב על העבר ולהתגעגע אליו, התקופה שחייתי בתל אביב.... ימים שבהם הדאגה היחידה היתה לאן יוצאים היום בערב וזו באמת היתה הדאגה היחידה והייתי מבלה בלי סוף, באמת זה היה בסופו של דבר קצת מתיש,
ועדיין אני שמחה שהיה לי את זה אבל הדר הגיע הזמן להתקדם לדברים עמוקים יותר ומשמעותיים יותר, שנותנים סיפוק, כמו סדרות, סרטים, ספרים, שנצים..... חחחחחחחחח לאאאאאאאאאא!!!
תמיד נשבעתי שלא אהיה מאלה שנרקבים מול המסך.
אז עכשיו אני מול המסך בגלל מחלה, אבל אין צורך להצדיק ולתרץ את זה.
נמאס לי לרדוף אחרי מה שאנשים אחרים מגדירים כהנאה: פאבים טיולים אירועים חברתיים
כשפתאום מה שגורם לי הכי הרבה הנאה זה לא לצאת מהמיטה ורק לעשות אהבה לאכול ולנוח
אני רוצה להגיד זה בסדר.
זה בסדר לא לעשות מה שכולם עושים
זה בסדר להיות חולה לפעמים
זה בסדר לאכול שוקולד
וזה בסדר לנוח כי את רצה ומדריכה ומרצה את כולם כל השבוע.
והגוף שלי באמת התעייף ונשבר ועכשיו רק עסוק בלהתאחות.
ואני בעיקר עסוקה בלאהוב.
לאהוב את הילדים שאני מדריכה, לאהוב פילאטיס, לאהוב את הבן זוג המדהים שלי ולהתרגש ממנו,
לאהוב את המשפחה והאחייניות,
טוב אני עוד שנייה כבר עם דמעות.
אבל לאהוב כל הזמן זה לא פשוט, אתה כל הזמן נותן ונותן ומחייך ואסור לך לעולם להיראות מדוכדך כל הזמן צריך להיות אנרגטי וחיוני וחייכני. אבל אז יש את המילה הטובה הפירגון ההערכה והלב מחייך חיוך פנימי עצום.
אז זה בסדר לנוח? זה בסדר להפסיק לקנא בפרצופים המחייכים מתוך תמונות בטיולים בארצות רחוקות?? כי זה באמת מטופש וזו בהחלט המחלה הכי מעצבנת של המהפיכה הטכנולוגית.
אז זה לא ממש פוסט על אושר, כי מה שיותר חסר לי האמת זו שלווה, להרגיש שהגעתי לנחלה לאיפה שרציתי, אבל כנראה אני עוד לא שם ואני יודעת שלא , כי הדרך עוד ארוכה, אבל בכל זאת אפשר לקבל קצת שלווה?
כמו בימים הראשונים עם אהוב שנרדמים לידו ומרגישים רגועים ובטוחים פתאום. זו התחושה שאני רוצה
אבל כנראה שאצטרך להמשיך לשנן לעצמי "יהיה בסדר יהיה בסדר" ולהגיד לאייל שיגיד לי "יהיה בסדר" כאילו שום דבר לא בסדר ואני בסכנה של רעב, כשבעצם הכל פאקינג בסדר!!
בסדר?
אז אין לכם מושג מה אני רוצה בפוסט הזה וגם אני בעצמי לא יודעת, אבל הפוסט הזה מיועד בעיקר לי.
להזכיר לי שאין דבר כזה משעמם כי תמיד אפשר לכתוב משהו, כל דבר שאני מרגישה ועובר עלי ואולי מישהו אי שם מתישהו יקרא ויזדהה
ואולי לא
זה גם בסדר
אז מה היה לנו...
קטש אפ? באמת?? באמת חייבים לעשות את זה??
אבל לא הייתי פה בערך מיליון שנה!!
מאיפה להתחיל? מאיפה להמשיך?
קודם כל אני מרגישה הקלה כבר מהרגע שהתחלתי להקליד.
חשבתי שאין בי את זה יותר שנזנח ואבד. אבל עם כל החלודה לא אבדה שום תשוקה.
רק שהפעם זה לא בשביל לפרסם זה רק בשביל עצמי.
לפעמים כשהחיים מסתדרים אתה מוצא את עצמך נכנס למין דיכאון של שיגרה,
כי הכל הולך אחלה... אז איפה המאבק? איפה ה"חיים זה כמו אופניים כשקשה סימן שאתה בעלייה"
מתי שכחתי פשוט להינות מהם?
אולי התרגלנו לקטר, לפעמים כשהכל מסתדר מוצאים סיבות טיפשיות להיכנס לדיכאון מהם.
כמו לחשוב על העבר ולהתגעגע אליו, התקופה שחייתי בתל אביב.... ימים שבהם הדאגה היחידה היתה לאן יוצאים היום בערב וזו באמת היתה הדאגה היחידה והייתי מבלה בלי סוף, באמת זה היה בסופו של דבר קצת מתיש,
ועדיין אני שמחה שהיה לי את זה אבל הדר הגיע הזמן להתקדם לדברים עמוקים יותר ומשמעותיים יותר, שנותנים סיפוק, כמו סדרות, סרטים, ספרים, שנצים..... חחחחחחחחח לאאאאאאאאאא!!!
תמיד נשבעתי שלא אהיה מאלה שנרקבים מול המסך.
אז עכשיו אני מול המסך בגלל מחלה, אבל אין צורך להצדיק ולתרץ את זה.
נמאס לי לרדוף אחרי מה שאנשים אחרים מגדירים כהנאה: פאבים טיולים אירועים חברתיים
כשפתאום מה שגורם לי הכי הרבה הנאה זה לא לצאת מהמיטה ורק לעשות אהבה לאכול ולנוח
אני רוצה להגיד זה בסדר.
זה בסדר לא לעשות מה שכולם עושים
זה בסדר להיות חולה לפעמים
זה בסדר לאכול שוקולד
וזה בסדר לנוח כי את רצה ומדריכה ומרצה את כולם כל השבוע.
והגוף שלי באמת התעייף ונשבר ועכשיו רק עסוק בלהתאחות.
ואני בעיקר עסוקה בלאהוב.
לאהוב את הילדים שאני מדריכה, לאהוב פילאטיס, לאהוב את הבן זוג המדהים שלי ולהתרגש ממנו,
לאהוב את המשפחה והאחייניות,
טוב אני עוד שנייה כבר עם דמעות.
אבל לאהוב כל הזמן זה לא פשוט, אתה כל הזמן נותן ונותן ומחייך ואסור לך לעולם להיראות מדוכדך כל הזמן צריך להיות אנרגטי וחיוני וחייכני. אבל אז יש את המילה הטובה הפירגון ההערכה והלב מחייך חיוך פנימי עצום.
אז זה בסדר לנוח? זה בסדר להפסיק לקנא בפרצופים המחייכים מתוך תמונות בטיולים בארצות רחוקות?? כי זה באמת מטופש וזו בהחלט המחלה הכי מעצבנת של המהפיכה הטכנולוגית.
אז זה לא ממש פוסט על אושר, כי מה שיותר חסר לי האמת זו שלווה, להרגיש שהגעתי לנחלה לאיפה שרציתי, אבל כנראה אני עוד לא שם ואני יודעת שלא , כי הדרך עוד ארוכה, אבל בכל זאת אפשר לקבל קצת שלווה?
כמו בימים הראשונים עם אהוב שנרדמים לידו ומרגישים רגועים ובטוחים פתאום. זו התחושה שאני רוצה
אבל כנראה שאצטרך להמשיך לשנן לעצמי "יהיה בסדר יהיה בסדר" ולהגיד לאייל שיגיד לי "יהיה בסדר" כאילו שום דבר לא בסדר ואני בסכנה של רעב, כשבעצם הכל פאקינג בסדר!!
בסדר?
אז אין לכם מושג מה אני רוצה בפוסט הזה וגם אני בעצמי לא יודעת, אבל הפוסט הזה מיועד בעיקר לי.
להזכיר לי שאין דבר כזה משעמם כי תמיד אפשר לכתוב משהו, כל דבר שאני מרגישה ועובר עלי ואולי מישהו אי שם מתישהו יקרא ויזדהה
ואולי לא
זה גם בסדר
