ויקטור הוגו

הייתי קטן אז, צהבהבב ורך.

עם פרוותי הקטיפתית התחככתי נגד גזעים מחוספסים. עוד הייתי מחכה לאימי, היא הייתה מלבישה לי את המקור הזה. חצי צהוב חצי כתום וארוך. הייתה מאכילה אותי, מכל מה שמצאה בדרכה. כל כך קטן, קטן מכדי להודות לה. תודה אמא, על כל הדאגה. היום כשאני כבר ציפור עצמאי, ולפעמים מגיע עד מרחבים ארוכים ומשתרכים כמו אפריקה, אני נזכר לפעמים, איך בלי לבקש שום תמורה ובלי אף דרישה היא הייתה תמיד מגיעה, לפעמים מאחרת לפעמים מקדימה, תמיד מגיעה אליי, והיה שם כל כך חם. הינה רק לפני כמה חודשים, אני חושב שחלפתי על פניה. עברתי בדרכי למצוא את מה שבדרך כלל אני מוצא במפגש הרחובות קלישר, השלום, ליד החורשה. ותמיד אני מרים קצת את הראש לחפש אותה, והיא התכופפה ונתנה ממקורה לגוזלים, והראתה להם איך מרכיבים את המקור. צריך לשים על קצה האף, לקשור מאחור, אף פעם לא הדוק מידי, לא משוחרר, היא הייתה מצמידה לי וקושרת לי, רוכנת מולי, כל פלומת פרוותה הרכה והזהובה, מתחככת לי בלחי, חום הקן היה עולה ומציף אותי ונשאר קר לעומתי. הינה היא עכשיו, היא דואגת לגוזלים. אני רק גדל, ורואה איך הם מתחלפים. כל פעם יש גוזל אחר עם מקור, והיא תמיד מגיעה עם חושייה האימהיים, מלקטת ומפרה ומסבירה הסברים. אני מתרחק ממפגש הרחובות, מדרים אל החורשה, פה ושם ליקטתי לי איזו פינה. האם יש קנים בלי גוזלים? בשביל הציפור לנוח?

כשהיא נתנה לי את המקור, היא תמיד הוסיפה: זו המקור תהיה טובה לפי המטרה שתהיה לה" מה אני עושה עם המקור, מלבד להיזכר בך אמא...

לפעמים המקור, הייתה קצת מכבידה לי, ואז הייתי חושב על כך שמעולם לא אמרת, שצריך לטפל בה, וללכת איתה ככה, לפעמים על הצד, שלא תקבל את הנטייה הזאת קדימה, איך לא אמרת?

שוב אני בפינת קלישר השלום, רוח קרה החלה לנשב ממערב, ואני מרגיש את החשיכה נופלת עליי כמו שמיכה. מדלג לי לכיוון הקן, יודע שגם היום, דבר לא השתנה ושוב יהיה שם קר. לעזאזל אני מקלל, ולמה היא אף פעם לא אמרה לי: תשים את המקור על הצד לפעמים שלא ייפול קדימה" אמא היית אומרת לי עכשיו, והייתי נרכן אלייך להרגיש את חום גופך דרך הפרווה הקטיפתית שלך, הפלומתית. הוא לא עובד לי המקור כמו שהבטחת. מי יעזור לציפור כל כך קטנה? האם יש לציפור כזאת חיי חברה? יש לי עצים וענפים וצמרות, ומחטי אורן, וברושים, אצטרובלים, מהדקי סיכות, חתיכות צמר גפן, בדלים, בוץ או עפר פעם פגשתי סנאי והוא אמר: "אתה ציפור כל כך ממורמר, איך אפשר בכלל לאהוב כזה דבר, בטח אפילו אמא שלך לא הצליחה" ואני חשבתי על אמא, ורגעי האושר העילאיים בחיי, שהייתי נאהב, לא בגלל מי שהייני, אלא למרות.

ויקטור הוגו

הייתי קטן אז, צהבהבב ורך. עם פרוותי הקטיפתית התחככתי נגד גזעים מחוספסים. עוד הייתי מחכה לאימי, היא הייתה מלבישה לי את המקור הזה. חצי צהוב חצי כתום וארוך. הייתה מאכילה אותי, מכל מה שמצאה בדרכה. כל כך קטן, קטן מכדי להודות לה. תודה אמא, על כל הדאגה. היום כשאני כבר ציפור עצמאי, ולפעמים מגיע עד מרחבים ארוכים ומשתרכים כמו אפריקה, אני נזכר לפעמים, איך בלי לבקש שום תמורה ובלי אף דרישה היא הייתה תמיד מגיעה, לפעמים מאחרת לפעמים מקדימה, תמיד מגיעה אליי, והיה שם כל כך חם. הינה רק לפני כמה חודשים, אני חושב שחלפתי על פניה. עברתי בדרכי למצוא את מה שבדרך כלל אני מוצא במפגש הרחובות קלישר, השלום, ליד החורשה. ותמיד אני מרים קצת את הראש לחפש אותה, והיא התכופפה ונתנה ממקורה לגוזלים, והראתה להם איך מרכיבים את המקור. צריך לשים על קצה האף, לקשור מאחור, אף פעם לא הדוק מידי, לא משוחרר, היא הייתה מצמידה לי וקושרת לי, רוכנת מולי, כל פלומת פרוותה הרכה והזהובה, מתחככת לי בלחי, חום הקן היה עולה ומציף אותי ונשאר קר לעומתי. הינה היא עכשיו, היא דואגת לגוזלים. אני רק גדל, ורואה איך הם מתחלפים. כל פעם יש גוזל אחר עם מקור, והיא תמיד מגיעה עם חושייה האימהיים, מלקטת ומפרה ומסבירה הסברים. אני מתרחק ממפגש הרחובות, מדרים אל החורשה, פה ושם ליקטתי לי איזו פינה. האם יש קנים בלי גוזלים? בשביל הציפור לנוח?

כשהיא נתנה לי את המקור, היא תמיד הוסיפה: זו המקור תהיה טובה לפי המטרה שתהיה לה" מה אני עושה עם המקור, מלבד להיזכר בך אמא...

לפעמים המקור, הייתה קצת מכבידה לי, ואז הייתי חושב על כך שמעולם לא אמרת, שצריך לטפל בה, וללכת איתה ככה, לפעמים על הצד, שלא תקבל את הנטייה הזאת קדימה, איך לא אמרת?

שוב אני בפינת קלישר השלום, רוח קרה החלה לנשב ממערב, ואני מרגיש את החשיכה נופלת עליי כמו שמיכה. מדלג לי לכיוון הקן, יודע שגם היום, דבר לא השתנה ושוב יהיה שם קר. לעזאזל אני מקלל, ולמה היא אף פעם לא אמרה לי: תשים את המקור על הצד לפעמים שלא ייפול קדימה" אמא היית אומרת לי עכשיו, והייתי נרכן אלייך להרגיש את חום גופך דרך הפרווה הקטיפתית שלך, הפלומתית. הוא לא עובד לי המקור כמו שהבטחת. מי יעזור לציפור כל כך קטנה? האם יש לציפור כזאת חיי חברה? יש לי עצים וענפים וצמרות, ומחטי אורן, וברושים, אצטרובלים, מהדקי סיכות, חתיכות צמר גפן, בדלים, בוץ או עפר פעם פגשתי סנאי והוא אמר: "אתה ציפור כל כך ממורמר, איך אפשר בכלל לאהוב כזה דבר, בטח אפילו אמא שלך לא הצליחה" ואני חשבתי על אמא, ורגעי האושר העילאיים בחיי, שהייתי נאהב, לא בגלל מי שהייני, אלא למרות.

איך שלא יסתכלו על החתול הזה הוא שורט

החיה הקטנה שלי ייבבה וביקשה עוד חלב. כבר נתתי לה מספיק, אבל היא מוסיפה להציק. כבר נמאס לי לעזוב את הכל ולגשת אליה, לעצור את העולם מלכת ולהיזכר בה. כי אני שונאת אותה. ואוהבת אותה. אני שונאת את הכאב, אבל מתרפקת בנקודת הנוסטלגיה. נקודת האל חזור שלוקחת אותי לנבכי הזיכרון, בכאב. אבל הכאב הזה מעקצץ אותי ומזכיר לי כמה אני חיה. כמה אני נושמת. כמה אהבה מרסקת אותך, כמה היא גם יכולה להבריא. יש לה כוח הבראה מושלם. אני מייחלת לו. כי החיה שלי מתחננת לעוד. אני מלטפת אותה ומנסה להרגיע. היי קוקי זאת רק אני, והמגע הקטיפתי של השערות החומות הקטנות, אני לא פוסחת על שום פיסה בגופה הקטן והצמרירי. כן היא חתולה, לא כולם אוהבים חתולים. הם הרי כל כך אציליים שחלק וודאי יראו זאת כהתנשאות. אבל שלי כל כך מטופחת. כשהיא מלקקת אותי לתודה אני מרגישה את הקוצים הקטנים על קצה לשונה מתחככים לי בעור ואוספים את כל הרע. אני נשארת חלקה וככה זה הרבה יותר נעים עם מיצי שלי, כי הפרווה שלה כל כך רכה. תמיד היא מקשיבה לי כמו החברה הכי טובה, וברגע אחד מעצבנת אותי, כמו אמא. ובבת אחת היא הכאב שלי. כי היא הרי ניזונה ממנו. ואני שמחה שיש לי למי להעביר את הכאב הזה שייצא מתוכי, ובאותה נשימה כועסת על התזכורת הזאת לכאבי שלי שאני כל כך רוצה לשכוח.. כמה מורכבת היא אישה, מלאה בנבכים, צריך לקרוא את השורות עשר פעמים ואחר כך לחפש בינהם כדי להגיע למשמעות המלאה. וגם המשמעות הזאת היא בסך הכל נקודת מבט.

יום פורים ויום כיפורים

הבית שלי הולך ומאבד מבייתייותו. בית שהוא כלל לא שלי, אבל מכיל אותי, ואישה אחת יקרה לליבי. הסיפור מתחיל בזה, וכמובן הוא מתמשך ונוגע לי באהבה. וכשזה נוגע באהבה, אתה לא בטוח איפה זה מתחיל, איפה זה נגמר, ולרוב זה פשוט חוצה את כל התחומים, ומתערבב ומשתלב בחיים כמו צבעי מים על בד משי.

הבית שלי הוא יותר מ4 קירות. הוא רחב ומרווח, ויש בו מספיק מקום לחרטה שלי. על הריצפה הצוננת אני יושבת וחושבת עליה. כל כך חם, אז זה כל כך נעים לגעת בריצפה הקרה, במיוחד כשרק חלק מהגוף חשוף, והעור הרך מקבל את המכות קור הקטנות שמצננות אותך... וזה רק אני והחרטה עכשיו.

כי היא חרוטה כל כך עמוק. אני משחקת עם הידיים ומזמנת במחשבותיי פיסות בד ארוכות. הן מגיעות מרחוק ובאות אליי כמו עופות שמיים מכל עבר. אני מלפפת אותן אחת בתוך השנייה. עכשיו אני יכולה לשחק עם החרטה כמו עם כדור סמרטוטים.

כל הטעויות מתגבשות לי לידי כדור סמרטוטים. סמרטוטי במיוחד. אני לא שמה לב לרגע ולפתע מתפרצות ממנו תולעים לבנות קטנות

ושמנמנות. אני זזה מהכדור מצומררת.

אני נגעלת אבל זה לא עוזר כי התולעים מתפשטות לכל עבר וזוחלות לעברי.

גם זחילה איטית היא מפחידה ומרתיעה, וזה מרגיש לי כל כך מגוחך, כי הן רק תולעים והן זוחלות כל כך לאט. כל הטעויות האלה בתוך הכדור סמרטוטים שלי. בעיטה אחת לכיוון הדלת, ואני סוגרת מאחורי את כל החרטות. אבל האם הן לא יקומו ויחזרו לדפוק על דלתי? כנראה שזכרתי עוד מאז, שבית צריך דלת חזקה ואיתנה, ואני לא אשמע את הדפיקות. אני רק אשמע את הגניחות.

מה שהבית מספר לי, זה מה שאני רוצה להגיד לעצמי.הבית חם וצועק לי חלון, ואני יודעת, שהדלת אולי ננעלת בטריקה. אבל גם בלטות אפשר להרים. ובבתים מסויימים, למצוא אולי שם, אוצרות גנוזים. הבית שלי לא זוכר לי את הטעויות. מבחינתו, כל יום הוא יום חדש, מלא במטלות, שמטרתן, לתחזק ולמלא את הקומה הראשונה בפירמידת מאסלו, לקיים לי צורכי ביטחון, כלהלן: ניקיון בסיסי ואף יותר ואוכל במקרר. לא מעניין אותו מה עשיתי לא נכון. הוא פשוט שם בשבילי. והינה אני בבית שלי. אבל הוא ריק. יש בו כדור סמרטוטים אחד גדול, ואני מביטה בו ורוצה לתקוע לו בדיוק בנקודה הכי מרכזית שלו, חזק, מקל באורך מטר ו20 ולהניף אלעל וכל התולעים הלבנות ישוטו באויר היישר לתוך גינתה של השכנה הגונחת שלי. ואז הכל יהיה נקי. הריצפה תבריק ויהיה אפשר להתגלש לאורכה. כל האגרטלים וארונות הזכוכית הפולנים יעמדו ללא רבב, ואף אצבע לא תתלכלך באבק. השולחן יכוסה במפה הלבנה שאת אוהבת עם הפמוטים מוכנים לשבת. והמצפון שלי יהיה נקי. כי עטפתי את כל הטעויות האלה וזרקתי אותן כמו פתקים של כיפור לים. הבית ייתן לי את המחסה המושלם. המקלט לברוח אליו. הדלת שלי נעולה, אבל יש מלא חלונות. והמצפון שלי נקי כמו בית נקי, שמתלכלך מחדש אחרי יום, ולא משנה כמה אני אתאמץ.

סבתא שלי אומרת, יום פורים ויום כיפורים,

כדור הסמרטוטים שלי כבר בגינה של השכנה, ואני מתגעגעת, למה שהופך את הבית שלי לכל כך ביתי. מה שעושה אותו המפלט והמקלט שלי והדבר היציב היחיד בחיים שלי כל השנים האחרונות האלה.

ואני אומרת לה, סבתא אני מתגעגעת, והעיניים שלה מביטות בי ומתנחמות, ואני מכינה את הכל שתחזור כבר מבית החולים הארכיטקטוני להחליא הזה בילינסון.

תמימות רשתית

אחד מהיתרונות הצרופים שחולל האינטרנט בחיינו, הוא האפשרות לכתוב כל דבר שעולה ברוחך ולקבל אינספור הזדמנויות, סוטות פחות או יותר, מהנושא עליו חשבת מלכתחילה. אבל באמת, דרך נפלאה להרחיב אופקים. הינה ככה במקרה הגעתי לאתר please rob me . שאם תעשו פה "העתק"
ותדביקו בשורה הריקה למעלה, תגיעו גם אתם אליו.
http://pleaserobme.com/

אומנם כבר נאמרו הרבה דברים על מחדל הפרטיות שרץ באינטרנט, כמובן איבוד הפרטיות וכו', אבל נראה לי שאנחנו עדיין ממש תמימים ולא יודעים מה באמת מתרחש סביבנו.
אם לפני עשר שנים, לא היינו יושבים בכלל מול המחשב, היום יכול להיות מצב שאנחנו מניעים את עצמנו לקום ממנו. הדור שגדל לתוכו, כבר מתחנך עליו. והוא שונה מאוד. הוא הרבה יותר גלובלי.
לאט לאט האינטרנט מתחכם עלינו. הוא עולה יותר כסף, הוא מקשה על הפרטיות. אפילו פייסבוק, בלי שנשים לב, הפך את הגדרות הפרטיות לקשות יותר. וזו לא המצאה שלי.
http://blogs.forbes.com/kashmirhill/2010/05/17/figure-out-your-facebook-privacy-settings-with-reclaimprivacy-org/
באמת מה אנחנו מחפשים עם האינטרנט הזה, וכמה הוא עתיד לגדול?
האם כבר קם הגולם על יוצרו?
"please rob me" מנפץ לנו בפרצוף את מה שחשבנו שאנחנו יודעים על האינטרנט. כי פתאום הוא שופך אור על זה שהפייסבוק והטוויטר הוא כלי נפלא לגנבים. אנשים מתייחסים לאינטרנט כמו בית. האנונימיות מורידה את הבושה ואנחנו, כמו בביתנו, לא מתביישים. ואנחנו יכולים לספר, על המכונית החדשה שקנינו. אנחנו יכולים לנסוע לחו"ל ולהשאיר אורות דולקים בבית, אבל לספר לכולם באינטרנט איזה כיף לנו בחו"ל...

ובהחלט קרו מס' מקרים באמריקה הרחוקה, של אנשים שתכולת ביתם נשדדה כי האדם הלא נכון גילה שהם לא בגבולות המדינה.

אז אולי חלקכם אומרים- טוב מה כבר יש לגנוב אצלי, ואיך זה בכלל יגיע לידיים לא נכונות, אבל באמת, הכל באינטרנט כל כך נזיל. ועוד כמה שנים, הדור שגדל ומתחנך על גבי הרשת, לבטח יוציא מתוכו גנבי רשת מוצלחים ומתוחכמים. ואנחנו נתהה מה קרה לפרטיות שלנו ואיך היינו כל כך אידיוטים.

העתיד, אולי רחוק, מפחיד, מבטיח ולא ידוע. וכמו שהאינטרנט הוא השירות הטוב ביותר לסקרנות שלנו, כך אני סקרנית לדעת, האם יקום הגולם ויגנוז את יוצרו.

the dark days

מה הם אותם ימים של פרידה? אפורים? ורודים? הקלה צרופה בריקנות?

מהו גבול הפרטיות פה שמותר לי לחצות?

כמובן שזה ויכוח ישן, הפרטיות באינטרנט, ומה שמתחשק לי באמת זה לנצל את המקום הזה לפרוק הכל, אבל ה-כ-ל, כי למה לשמור בבטן? במיוחד מאז שחזרתי מהודו, הבטן שלי, בוא נגיד- לא מה שהייתה פעם.

אז בין לבין שאני נלחמת בעצמי, רציתי בעצם לקרוע את החולצה, להיכנס לתוך חדר מלא אדים, בנחישות, בתוקפנות, לחפש אותך בין כל החום הזה, להצמיד אותך לקיר, להרגיש רק את הרטיבות באויר, את הרטיבות בין רגלייך, השפתיים שלך מסתכלות עליי בהשתוקקות, אדומות ונפוחות כמו תותים, מתוקות ורכות ורק לי מותר לגעת... כמו שחקנית קולנוע נכנסת לי לחיים, בלי להתריע ממלאת לי אותם תוך שנייה בזוהר, הקרנות בכורה היו חלק רגיל מימי חמישי, וכל התנגדות תשתמע כחוסר תרבות מצידי.

קרעתי לך הפעם את החולצה, נטפת לי מתחת לרגליים, נכנסתי לתוכך בכורח מס' אצבעות, פוצעת אותך בלי להרגיש, את יודעת שאני לא עדינה, נהמת לי באוזן שאת רוצה עוד ועוד ושוב, נישקתי לך בעורף, נשיקה נשיקה נשיקה, מטפסות אחת אחרי השנייה כמו שורה של נמלים על גבך, מלטפת לך את הישבן כי אי אפשר לא להתייחס אליו, את מנסה להרגיע אותי, אבל אי אפשר, זה כביש מהיר, את חייבת לעמוד בקצב. זה אנוכי, זה יצרי, זה כל מה שחשבנו שטוב וברגע מתמוטט...

רציתי להוציא הכל, אבל יצא רק פורנו

מה אוכלים היום?

כולם אוכלים במסעדות. אנשים יוצאים לרחובות וצורכים אוכל כמו חולצות ומכנסיים. יש את כל הטעמים, אהובים או לא אהובים, מוכרים או חדשים, זולים או יקרים. והאוכל, מגיע אלייך בהינף יד, כבמטה קסם, סותם לך את הרעב שקירקר לך בבטן. ומה הבעיה באוכל הזה? כביכול, אין שום בעיה, סתמת את הבטן והבעיה נפתרה. אז יש קצת שמן, קצת יותר מידי סוכר, ומי יודע אילו ידיים נגעו בו בדרך ואם הם חבשו כפפות? זהו? האם זו כל הבעיה? אז זהו שלא.

You are what u eat

וזה לא רק זה. בכלל לא. העידן המודרני, והתקופה שאנחנו חיים, כל כך מהירה, כל הזמן אנחנו רודפים אחרי המשימה הבאה. האוכל מלא במשמעויות והשפעות על חיינו שאנחנו בכלל לא מודעים להם. החל מההקשבה לגוף- לדוגמא הרבה מאיתנו חשים תיאבון ורעב למאכלים שמותירים אותנו עייפים ונטולי אנרגיה, שזו תגובה הופכית למה שאמור לקרות באמת- אוכל אמור לתת לנו אנרגיה, לא להותיר אותנו כבדים ומשתוקקים למנוחה.

להכין אוכל בעצמך, זה צעד לשליטה בחייך האישיים. קודם כל זו ההנאה של להכין את האוכל. מירוץ הזמן נרגע, ואתה עכשיו נמצא בתרפיה של עשייה. זה לא חייב להיות משהו מפוצץ וגורמתי. זה יכול להיות תלויי במצב רוח. לפעמים בא לך להתפנק, לפעמים בא לך לחדש, לפעמים בא לך רק חביתה וסלט. והדבר הכי נפלא, אתה מרגיש מלא חיים אחרי האוכל ולא דחף עז לישון. אז נכון, לפעמים ואפילו לרוב החיים היומיומיים לא מאפשרים לנו לאכול אוכל עבודת יד כל יום 3 ארוחות ביום. אבל כשמתרגלים לזה, אי אפשר להימנע מלנסות ולעמוד בזה כמה שיותר. זה גם יותר בריא, וגם יותר חיסכוני. השקט והשלווה שבהפסקת צהריים של בישול, שווים את המאמץ!

אירגון slow food קורא לכך בדיוק, אורח החיים המהיר שהמיט עלינו את הfast food על כל שומניו נותן תחושה שאוכל הוא משהו שנועד כדי ל"סתום", בעוד שההנאה האמיתית מאוכל, מגיעה לא רק מהטעם שלו (שנשאר 2 דק' בפה) אלא גם מהעשייה שלו. זו עבודת יצירה שאתה יכול לעמוד אח"כ מנגד ולהתפעל ממנה! ולא אסור להתייאש גם אם אתם מבשלים נורא, כמו כל דבר בחיים, מתחילים מלמטה. כולם אוהבים לאכול במסעדות, אני באמת לא מבינה את זה, הרבה יותר כיף לבשל. טרי, איטי ואמיתי.

חוץ מזה מובעת פה עוד נק' למחשבה שמתייחסת לאיך שתרבות האוכל המהיר משפיעה על הכלכלה של החקלאות. ושוב- you are what you eat

http://multimedia.slowfood.com/index.php?lng=2&method=multimedia&action=zoom&id=42158

נודדת בשינה

שוכבת על הגב ומותחת זרועות. הן ארוכות ונמתחות ואם נמצאים בשקט חרישי אפשר ממש להרגיש את כל המרידיאנים שרצים לי בתוך הדם וממלאים אותי. ממלאים אותי במה? מביטה לתיקרה ומדמיינת שהיא שמיים פתוחים זרועי כוכבים ואני בכלל במקום אחר רחוק מפה. אני בתוך חורשה ירוקה עם עצי אורן גבוהים וריח של טחב ועשן, שאריות של מדורה, שיחי רוזמרין עשבים שוטים וחרדלים, קולות של חזירי בר מכל עבר מקיפים אותי, אני שוכבת על הגב ולא זזה, הם לא מבחינים בי אני חלק מהטבע עכשיו, דוממת כמו העץ. אני משתלבת פה נפלא. אף אחד לא מרים גבה, אף אחד לא גורם לתחושת אכזבה. יש רק חיים. רק פרחים שפורחים ועצים ששוכנים אחד ליד השני ואף אחד לא שואל אותם לאן הם הולכים. הוויה של קיומיות מתמשכת. אין שאלות ואין תשובות, יש רק מרחבים, חיות קטנות, חרקים, מעופפים למינהם, הפתעות של שלוליות וצמחים בתוך מעיינות, פשוט נהנים מהשמש, פשוט נהנים מהנוף.

פותחת את העיניים, אני עדיין בחדר שלי בבאר שבע, שהוא לא רע, אבל הוא לא גבעות ירוקות, ואני כבר חודש לא יצאתי מהעיר הזאת. שוכבת על הגב ומנסה לנקות את הראש ולחשוב רק מחשבות חיוביות. מותחת את הרגליים בפויינט, חזקות וחדות מה הייתי עושה בלעדיהן. כמו בסוף של שיעור יוגה, אני שוכבת על גבי ומנסה להרגיש כל איבר ואיבר בגוף. כל האיברים שאנחנו שוכחים מהם ביומיום, הם גם זקוקים להתייחסות, הבטן הבירכיים, הבהונות, המרפקים. סופרת עד 10 הינה עוד ניסיון להירדם, אני אפילו לא מגיעה ל10 וכבר מצליחה להשתחל לה מחשבה רעה לתודעה שמאיימת על השלווה, שאני מחפשת, פה, בשעה כל כך מאוחרת. שעה שאני כבר הייתי אמורה לישון בה. ממזמן.

פוקחת עיניים, מביטה לשמיים, כי התיקרה היא בסך הכל דבר גישמי ביני לבין האלוהים. האלוהים שתמיד מקשיב וממלא אותנו. האלוהים שתמיד שם לכל התחינות שלנו. אני מבקשת ממנו, תשמור לי על אחותי הקטנה, על ניצן, על נטע, שאוראל תפרח ותישמח, על אחי, גיסי, תעשה שיהיה טוב להורים, תשמור על סבתא שתהיה בריאה. אני מבקשת אהבה בשביל כל האנשים שאני אוהבת. אני ממשיכה ומבקשת את כל הטוב שיבוא, מודה על כל הטוב שכבר קיים, תשלח לי את האהבה שלך שתמלא לי את כל החורים בנשמה, שתמלא אותי באור שלך. אני עוצמת עיניים וחיה צמרירית וורודה יורדת עליי לאט לאט כמו ענן, עוטפת אותי בערפל. הכל כל כך רך וורדרד, עוטף אותי ומגן עליי מכל הגמדים הקטנים השחורים שמתרוצצים לי בראש, וכל הדרקונים שבלב. זה רק הענן הורוד הזה עכשיו שאני בתוכו, והוא האלוהים, הוא בתוכי, הוא מקשיב לי. ואני מאמינה לו. מאמינה לו שהוא מעביר אותנו דברים כדי שנתמודד איתם ונלמד מהם. הוא מחבק אותי חזק עכשיו ואני יודעת שהוא אוהב אותי ושומר עליי, תשמור לי על כולם. חיוך מתקתק מתמתח לו עכשיו מלחי אחת לשנייה וממלא אותי בשלווה שאני מבקשת והינה סוף סוף אני נרדמת.

חם לי וחם

שמיים בצהרי יום, ריקים לי מעננים. תמיד כשרוצים שיירד קצת גשם וייתן לנו סיבה להישאר, ככה סתם, בתוך החדר, דווקא אז, השמש קוראת לנו לצאת לצאת. כל הרצונות שלנו נעים בין ציפייה לאכזבה, בדיוק ברגע שהתאכזבת, אם יש לך מזל, קיבלת איזה סימן לתיקווה. אלוהים סוגר לנו דלת ופותח חלון, אבל קודם החדר צריך לפנות קצת מקום. צהריים של יום שישי וחושבים על לקנות עיתון. צהריים של יום שישי מחפשים רק לישון. תמיד יש דאגה, דאגה על החלון. מנקרת לי בראש, ויושבת לי כמו תוכי מקרקר בכלוב. מזכירה לי להאכיל, להשקות לנקות ולנקות. לפחות קפצתי לסופר לקנות עיתון. זה מתוכנן לי בדיוק עם הקפה של שבת בבוקר, אם לא בשנת הצהריים של שישי. כלב קטן מגיח משומקום וגונב לי את העיתון. אני רצה אחריו והוא ממשיך כמובן בשלו, כי הרי זה הופך ברגע למשחק. כלב כלב כל כך חמוד וחופשי. חום בהיר נראה קטן חברותי וטיפשי. אוטו שלא הבחין בו, ברגע הוא נדרס, עכשיו העיתון מלא בדם ואני בכלל רציתי את הכלב. מבעד לחלון קרניים של שמש חודרות ולא נותנות לי לישון את השנת צהריים הזאת, עם העיתון המוכתם, הכלב שאיננו והתוכי שמנקר לי בראש.

אז יש לי שמש לצאת החוצה, לקחת כדור, לדפוק בו את התוכי שמנקר לי בראש לזכר הכלב שכמעט היה לי.

אז יש לי שמש ללכת לבריכה, כי בבאר שבע אין ים, אבל יש בריכה כל השנה. התוכי כבר מת וגם הכלב. מי יבוא על עונשו? מי יבוא על שכרו? בשביל מה לקנות עיתונים מלאים בדם, אם אפשר לקרוא בלייזר מהדורת בגדי ים, כל השנה, כי חסר לי בגד ים. וחסר לי כלב לקחת לטייל איתו סתם, ביום שמש חם.

מילה מן ג'ה

לפעמים קורה ואנחנו ממעיטים בערכן של מילים. מילים יש להן כוח. כמו לדוגמא מילה טובה. תנסו פעם להציב לעצמכם חוק, להחמיא כל יום ל3 אנשים. זה לא דורש הרבה, ובתמורה אתה מקבל חיוך מאוזן לאוזן ותחושה שלפחות עשית משהו טוב היום.

חלק מאיתנו אימצנו את החומה הצינית. אז אנחנו זורקים מילים שאנחנו לא מתכוונים אליהם ומה שנאמר אלינו אנחנו מזלזלים בו. אבל המילים שטות להן בצורות של תווים, דו רה מי פה סול בגלי קול, והן נוגעות בנו, עם או בלי החומה. במיוחד אם המילה מגיעה מאישה כמו אמא. אם היא אומרת שיהיה בסדר, פשוט צריך להשקיע, ופתאום אתה מרגיש שזה באמת לא כזה סיפור. והיא לא חיבקה אותי ואפילו לא ראיתי אותה כבר יותר משבועיים.

השפה העברית הזכה הטהורה מחביאה בתוכה כל כך הרבה משמעות. כרגיל המשמעות הזאת נסתרת ונמצאת במקום שאתה הכי פחות מצפה לו. כמו המילה חתול, מאיפה היא מגיעה? שהרי חתול מחתל את עצמו, אחרי שהוא עושה את עיניניו.. וכלב? כולו לב.

וגם המילה לשחרר, מחביאה בתוכה את המילה שחר. שהרי כשאנו משחררים משהו, זה מפנה מקום לשחר של משהו חדש. אבל לי יש בעיה עם המילה הזאת לשחרר. כי אני מלכתחילה לא מרגישה שאני מחזיקה בכוח. ידיי לא כפותות על כרית נוצות, לא כפותות על משהו שאני לא רוצה לשכוח. אז מה זה הלשחרר הזה, אם בכלל אני מרגישה שזה לא תלויי בי?

בלילות של נדודי שינה, אתה לא מצליח לישון, המחשבות לא מניחות ואין מנוחה. ונראה שאין פיתרון ואפילו אין טעם להתייאש אתה כבר יודע שעוד קצת זמן בדיוק לפני שייעלה הבוקר בדיוק אז לפי מרפי אתה תירדם. סופר כבשים, מתחיל חלומות, כלום לא עוזר.

יום אחד קיבלתי עיצה, והרי עיצות זה בחינם, ומחברה טובה אז בכלל אני יודעת שאני יכולה לסמוך על זה. היא אמרה לי שלפעמים היא מדברת עם עצמה. המילים מוציאות החוצה. המילים מבררות מה לא כשורה, אם לא אכלתי אולי בגלל זה אני עצבנית, אולי לא ישנתי ובגלל זה אני קצת לחוצה. יש כאלה שקונים כלב. ולפעמים זה בדיוק העיניין של מחשבה בוראת מציאות קיימת. כי גם כשאנחנו מקריאים אנחנו לומדים יותר טוב. לא צריך פסיכולוג יוקרתי כדי להוציא החוצה את המילים, שישחררו אותנו לשחר של יום חדש. לפעמים אתה הוא החברה הכי טובה לעצמך, אתה הרי תמיד מקשיב. אנשי דת יגידו שהם מדברים עם אלוהים, ואולי זה יותר קל להגיד את זה ככה כי אתה נשמע יותר "נורמלי". אז ביני לבין עצמי, או ביני לבין אלוהים, אני רוצה לזרוק עיצה, באמת זה עובד. ואולי עוד רגע זה יחזור, ואני שוב אצטרך לומר לעצמי את המנטרה שלי. וזה בסדר, כל אחד צריך איזו מנטרה, איזה טקס, שיהיה משמעותי עבורו שיזכיר לו. אגב, אני מצאתי את המילה שלי, המילה שבתוכה מתחבאת המילה תרופה, והיא, להרפות.

גזרים ולא ירקות

הוא מתחיל להתפורר לאט לאט הרסיסים מתפזרים על הריצפה,

אני מתכופפת לאסוף, כל השיער נושר על פניי ואני לא רואה דבר.

שפכתי עלייך את כל מה שהיה

לי לתת

אמא אמא אני קוראת, אבא מחכה בבית כבר חזר מהעבודה, אני חוזרת לבד מהאוניברסיטה, שמישהו יתקשר לסבתא יגיד לה שהכל בסדר שלא תדאג,

בדידות ואכזבה,

הרי זה קורה לכל אחד

את לא פה, לעולם לא תהיי, מה שרציתי בכלל אין לך לתת, כמה נוח היה לך להתכרבל בתוכי, לקחת כמו קולב להשוויץ בי, והינה עכשיו אני כל כך לבד ובא לי פשוט לצרוח לשמיים

לקלל אותך בלי רחמים

להשמיץ ברבים

כמה נתתי לך, ואת בכלל לא מבינה

אבנים קטנות בצורת לב

כבר אין בי צורך לחמלה, ליבך כמו קרח ובטח כבר שכחת,

התגברת או לא התגברת, בטח התגברת ואת בשלך, אבל תמיד היית רק בשלך, זו הייתה הבעיה,

אני רק מנסה להיות חזקה ורק לפעמים זה מצליח, קשה לי לשכוח, ברגע אחד אני נותרת לבדי ואת משתלטת על כל מחשבותיי,

יבוא יום ואזדקק לא לך.

הינה הוא מזדחל לעיתו היום הזה. יחד עם נגיעות לא שלך, יחד עם מגע לא מוכר. חום גוף מחמם אותי לרגע, אני מתמסרת אליו, שוכחת מהכל. אף מחשבה לא עוברת בראשי, דממת אלחוט. ידיים מטפסות מטפסות מנסות לתפוס, נשמה חמקנית. אמצע הלילה וכולם ישנים. המיטה חורקת, אחת, שתיים, שלוש, הגניחות שלי קצובות וחרישות מול הנחישות של גבר רעב. שוב אני קמה למחרת, עם אבן אחת פחות על הלב. תמהה איך ברחת לי מהמחשבה, הרי את תמיד שם בבוקר.

לב רגיש שלי, לב מתחנן שלי, אני כבר כל כך מרחמת עליו. הוא כבר כל כך עייף. הוא ייגע מרוב נתינה, אך עוד גווע לאהבה. לב שלי תנוח לך. תפסיק לשוטט בלילות חסר מנוחה. לב שלי שבור, זה לא פעם ראשונה. אתה כבר אמור לדעת, אתה ידעת מההתחלה.

הסחת דעת

אם יום אחד תיתקל בשאלה

או שתירצה לחפש איזו תשובה

אז תדע מיד למי תפנה

אל חברך גוגל'קה

גוגל

גוגל

יש לי חבר חכם גוגל

כשרציתי לברר את דרכי החסידה

גוגל הראה לי את השיטות, וכמה סוגים יש של בנות

לפי צבע שיער מסודרות, או גודל חזה

וכולן אוהבות שגומרים להן בפה

גוגל

גוגל

יש לי חבר חכם גוגל

הוא עוזר לי בייעוץ הפסיכולוגי

הוא מחבר אותי עם אמריקאי והודי

היה נחמד כשהיה משעמם במיוחד

ופתאום ראיתי מישהו עושה ביד

גוגל

גוגל

יש לי חבר חכם גוגל

כשיצאתי החוצה סוף סוף מהדירה

ראיתי בחורות וחשבתי בהתחלה

הינה השוטרת, הינה הפקידה

גוגל, איך מתחילים עם בחורה?

אני אוהב לקרוא מאמרים על אומנות

פילוסופיה קיומית ועוד איזה שטות

תגידי מה את עושה אחרי המשמרת?

אמרתי ודמיינתי אותה מתהפכת

"היום קבעתי עם חברה לסרט"

אז מה איכפת לך נצרף גם אותה, אמרתי והוספתי קריצה

גוגל תגיד למה היא נתנה לי סטירה?

גוגל

גוגל

אין לך תשובה אליי גוגל?

גוגל העולם נהיה מנוכר

וכולם מתחבאים מאחורי מסך

גוגל

גוגל אני מכור אלייך כמו לסיגריה טובה

גוגל שלי

גוגלקה

חדירות

היה משהו בעיניים. חודרני. חודרני מדי. שהסתכלת עליי כמו זאב. כל כך זכה, רכה, עדינה, בתוך להקה של זאבים. עמוסים בזיפים, משוכים בג'ל, והם כולם מביטים עם המבט הזה, החודרני, חודרני מידי.

הזלת עליי ריר כשאמרת לי שאני יפה, והאם אני אמורה ליפול עכשיו מרגליי? לקחת לך את היד ולהניח בין שדיי?

אז תגיד לי שוב, או לפחות משהו אחר או דומה, האגו שלי כבר ממש צמא, "את נראית לי אישה מאוד מיוחדת"

הינה עכשיו אני נופלת. בוא נשחק משחק קטן, הוא יימשך כל עוד אני ואתה כאן, ואז אחר כך בתוך הראש שלי, ובמיטה שלך,

ואם יום אחד נמות נפסיק לנחש מה הצד השני באמת מחפש.

אז תשלם את החשבון שלא תצא קמצן ואני אשים טיפ שמנמן. תלווה אותי הביתה, כי יש איסור על בנות ללכת לבדן, ואני אקלוט איך אתה בנחישות מתקדם אל עבר דלת הכניסה ובטוח שזו רק התחלה, מבקש לשתות אולי רק כוס מים, מותק זה לא היה טרק, תשתה אצלך בבית. נישקתי לשלום. אני גאה ובודדה. גאה ולבדה. לבדה זה לאו דווקא בודדה. מכיוון שהלבדות היא להיות שלם עם עצמך וכשאתה לבדך, ובדידות, היא הזדקקות לעוד אדם. אולי האדם הזה הוא אתה?

הינה אני קרה ואדישה אלייך. אז עכשיו אתה רוצה אותי יותר, כי יש לי חומה. והחומה הזאת היא לא סתם חומת לבנים. מסתתר מאחוריה גשר למשהו חם ונעים. כי חייב להגיע בסוף המלחמות, משהו שבשבילו היה שווה לחכות. אני עדיין לא בטוחה מה בדיוק אני מחפשת מה אני רוצה ממך.

אולי אני רק רוצה אותך לרגע הזה שבו הלבדות מתהפכת לבדידות. אף פעם אי אפשר לדעת מתי בדיוק זה יקרה, אבל אתם רגילים להקפצות עוד מהצבא, מוכנים לשרת נאמנה את המדינה, הינה יש מפלט, שנינו מלאים ביצרים, את מזיע אני מתחילה להוריד בגדים,ואז תשוקה אדירה משתלטת עליי ואני חייבת לעשות אהבה.חייבת להרגיש את החום הזה, לנשק צוואר, לקרוע רחם,חשק פנימי מציף, מחפש אחר הרפתקאות, לנסות לנסות לנסות, מה איכפת לי כבר לנסות, מחפש לשכוח מציפיות, לפרוק את כל הפחדים, העצבים הדאגות.

כמו כוס שוקו לשתות אותך על הבוקר, ולהתפנק איתך במיטה, אחר כך לסנן אותך בלי הפסקה.

ואתה תגיד לי, בואי יפה, ואני כבר נמאס לי לשמוע את אותה המחמאה, אתן לך בלחי עוד סטירה.

האם זה מה שישיב אותך אליי חזרה?

they say lets get a move on

i silentley continue to pray

god will allways be with me

doesnt matter which way

i choose

to be myself

and let my feelings be a good guide book

a book i would like to read and let go

the same as my feelings, cant you move away?

cant i turn this page and you will fade away?

like an old memory from a very far trip

god is with me

he wont let me flip

so i ask you dear god

if this book can be changed

again and again, what will happen in the last page?

מי שסלח

הסליחה תבוא תמיד וקודם כל ממי שלא ויתר עליך.

כי אם הוא כבר ויתר, מה איכפת לו לנטור, מה כבר חשוב לו יותר מצידקתו?

הסליחה חייבת לבוא מתוך מקום של איכפתיות, הלב צריך להיות רחב מספיק כדי להכיל אותה, לבלוע את האגו, להרפות מן הטינה.

הסליחה תמיד תהיה רכה, אך קשה מאוד לביצוע.

המשאלה שלי, היא נבואה. היא הרצון, האמונה שמחשבה בוראת מציאות קיימת.

הנבואה לעולם לא תתגשם אם לא יהיה לה את ההדדיות- אם היא לא תמצא את השותף- שיחבור אליה, שירצה בה.

הנבואה לא תתקיים אם ימשיך הפחד ויוסיף להאפיל עליה ולמלא אותה בחששות.

הנבואה זקוקה לאהבה.

האהבה מגיעה רק מהמקום הטהור.

זה המקום שצריך להיזכר בו. מכיוון שהוא הושחת.

צריך לחפור תחת ההריסות, לגלות את הנתונים הארכיאולוגיים של מה שהיה. לדעת, שזה לא משנה בכלל מה יהיה,

פשוט לשמוח על מה שהיה.

כי מי יודע מתי תחזור שוב אהבה כזאת גדולה.

קבלת החלטות

אין ספק שזה משהו שהיינו רוצים להצטיין בו. היינו רוצים לעשותו על הצד הטוב ביותר, ללא חרטות, ללא מחשבות שניות.

אבל איך לעזאזל אתה יודע איך לקבל חלטות?

אולי צריך לשמור את זה לזמנים מיוחדים, כמו ראש השנה, או יום הולדת. זמן שבו אתה מביט אחורה, קצת בחשש קצת בבהלה מכמה מהר הזמן עבר, לעיתים גם חיוך של "איזה טיפשעשרה הייתי"- בכל מקרה זה לא קל להביט אחורה, ויותר קשה מזה- זה כמובן להביט קדימה ולדעת מה אתה רוצה.ת ש לכן, במקום לתברבר עם מחשבות אילו מידי יום ולחור ולהרהר ב"מה אני רוצה לעשות עם החיים שלי" החלטתי סופית שזה לגמרי מיותר.

הרי בין כה וכו, אין שום דרך לדעת אם פעלת נכון. אולי אתה קצת מתבכיין אבל אולי זה בגלל שאתה בכיין, אולי אתה פורח, אבל זה בגלל אהבה, או אולי אתה פשוט טיפוס אופטימי. איך אפשר לדעת אם קיבלת החלטה נכונה לגביי חייך?

זה זמן טוב לציין שבאמת אני מתכוונת פה לקבלת החלטות שנוגעות לחיינו ברמת המאקרו. לא לחלטות יומיומיות, שמי שמסתבך איתם ברור לכולם שהוא אידיוט.

אבל איך תדע שאתה במקצוע הנכון? עם האישה הנכונה? הטלת מטבע תהיה דרך אחת לבדוק את זה. אבל מה שבאמת יכול לעזור זה פשוט לעשות יוגה. לאו דווקא יוגה, אלא פשוט להקשיב. להקשיב לעצמך, לקחת רגע ולא לעשות שום דבר אחר מלבד שתיקה והתבוננות פנימה- מומלץ לעשות זאת בטבע- אם אין טבע ממש קרוב- תיסעו לירקון או משהו,

להיות בשקט, בשקט, בשקט, המנגינה הפנימית תצא החוצה, הרגשות יביאו לתובנות. תוכלו להבין אם זה יותר טוב מרע, אם זה באמת מתאים לכם, אם זה עושה לכם התרגשות.

כי ההתרגשות הזאת היא הדבר למענו אנו חיים.

אבל למען השם, אל תחשבו על זה ללא הפסק, תחשבו על זה בראש השנה, או ביום הולדת.