איזה כיף לחזור

תמיד היית שם בשבילי, תמיד נתת לי לפרוק/להקיא/להזיל את כל הדמעות והזיעה לתוך דפים שאינני יודעת לידי מי יגיעו וזה חלק מההרפתקה (חיוך פנימי) תמיד כיף להשאיר קצת מסתורין.
אז מה היה לנו...
קטש אפ? באמת?? באמת חייבים לעשות את זה??
אבל לא הייתי פה בערך מיליון שנה!!
מאיפה להתחיל? מאיפה להמשיך?
קודם כל אני מרגישה הקלה כבר מהרגע שהתחלתי להקליד.
חשבתי שאין בי את זה יותר שנזנח ואבד. אבל עם כל החלודה לא אבדה שום תשוקה.
רק שהפעם זה לא בשביל לפרסם זה רק בשביל עצמי.
לפעמים כשהחיים מסתדרים אתה מוצא את עצמך נכנס למין דיכאון של שיגרה,
כי הכל הולך אחלה... אז איפה המאבק? איפה ה"חיים זה כמו אופניים כשקשה סימן שאתה בעלייה"
מתי שכחתי פשוט להינות מהם?
אולי התרגלנו לקטר, לפעמים כשהכל מסתדר מוצאים סיבות טיפשיות להיכנס לדיכאון מהם.
כמו לחשוב על העבר ולהתגעגע אליו, התקופה שחייתי בתל אביב.... ימים שבהם הדאגה היחידה היתה לאן יוצאים היום בערב וזו באמת היתה הדאגה היחידה והייתי מבלה בלי סוף, באמת זה היה בסופו של דבר קצת מתיש,
ועדיין אני שמחה שהיה לי את זה אבל הדר הגיע הזמן להתקדם לדברים עמוקים יותר ומשמעותיים יותר, שנותנים סיפוק, כמו סדרות, סרטים, ספרים, שנצים..... חחחחחחחחח לאאאאאאאאאא!!!
תמיד נשבעתי שלא אהיה מאלה שנרקבים מול המסך.
אז עכשיו אני מול המסך בגלל מחלה, אבל אין צורך להצדיק ולתרץ את זה.
נמאס לי לרדוף אחרי מה שאנשים אחרים מגדירים כהנאה: פאבים טיולים אירועים חברתיים
כשפתאום מה שגורם לי הכי הרבה הנאה זה לא לצאת מהמיטה ורק לעשות אהבה לאכול ולנוח
אני רוצה להגיד זה בסדר. 
זה בסדר לא לעשות מה שכולם עושים
זה בסדר להיות חולה לפעמים
זה בסדר לאכול שוקולד
וזה בסדר לנוח כי את רצה ומדריכה ומרצה את כולם כל השבוע.
והגוף שלי באמת התעייף ונשבר ועכשיו רק עסוק בלהתאחות.
ואני בעיקר עסוקה בלאהוב.
לאהוב את הילדים שאני מדריכה, לאהוב פילאטיס, לאהוב את הבן זוג המדהים שלי ולהתרגש ממנו,
לאהוב את המשפחה והאחייניות,
טוב אני עוד שנייה כבר עם דמעות.
אבל לאהוב כל הזמן זה לא פשוט, אתה כל הזמן נותן ונותן ומחייך ואסור לך לעולם להיראות מדוכדך כל הזמן צריך להיות אנרגטי וחיוני וחייכני. אבל אז יש את המילה הטובה הפירגון ההערכה והלב מחייך חיוך פנימי עצום.
אז זה בסדר לנוח? זה בסדר להפסיק לקנא בפרצופים המחייכים מתוך תמונות בטיולים בארצות רחוקות?? כי זה באמת מטופש וזו בהחלט המחלה הכי מעצבנת של המהפיכה הטכנולוגית.
אז זה לא ממש פוסט על אושר, כי מה שיותר חסר לי האמת זו שלווה, להרגיש שהגעתי לנחלה לאיפה שרציתי, אבל כנראה אני עוד לא שם ואני יודעת שלא , כי הדרך עוד ארוכה, אבל בכל זאת אפשר לקבל קצת שלווה?
כמו בימים הראשונים עם אהוב שנרדמים לידו ומרגישים רגועים ובטוחים פתאום. זו התחושה שאני רוצה
אבל כנראה שאצטרך להמשיך לשנן לעצמי "יהיה בסדר יהיה בסדר" ולהגיד לאייל שיגיד לי "יהיה בסדר" כאילו שום דבר לא בסדר ואני בסכנה של רעב, כשבעצם הכל פאקינג בסדר!!
בסדר?
אז אין לכם מושג מה אני רוצה בפוסט הזה וגם אני בעצמי לא יודעת, אבל הפוסט הזה מיועד בעיקר לי.
להזכיר לי שאין דבר כזה משעמם כי תמיד אפשר לכתוב משהו, כל דבר שאני מרגישה ועובר עלי ואולי מישהו אי שם מתישהו יקרא ויזדהה
ואולי לא
זה גם בסדר

כל הדורות שאחרי השואה

איך להתמודד עם הזיכרון, איך להעיז בכלל לכתוב על נושא כל כך רגיש, עינייך מביטות בי ובתוכם עולם שלם בשחור לבן, קרובי משפחה עומדים קרוב אחד לשני, מזדקפים, עטופים בפרוות חובשים מגבעות. הבטת בי , בכלל לא מנסה להבין את העולם הזה אלא רק מסבירה לי מתוך העולם שלך, ואני התלמידה הכי טובה מקשיבה ושואלת ומקשיבה, מה אמא שלך אמרה לך על להיות לבד, מה היא אמרה כשהיית מתלבטת מול המראה, מה היא אמרה לך על בנים, אבל אני לא יכולה לתאר מה היא אמרה לך בפעם האחרונה שהתראיתם. איך היא נראתה מה היא לבשה ומה את זוכרת ממנה, בעצם מזה עוד יש לי קצת, הרי זה מה שסיפרת לי. אני צל לזיכרון שלכם מוכה האשמה.  אני בכלל לא רוצה להדחיק אני רק רוצה לחבק אותך. לשמוע אותך מדברת פתאום בפולנית או ביידיש

הזכרון מכיל אותי

מכלה אותי

איך אפשר להעיז בכלל

לכתוב על שואה

כל העובדות שקראתי בפוסטרים בלוחמי הגטאות ביד ושם, פרצופים חיוורים מקומטים מספרים סיפורם מסמר לי את השיער מעביר בי צמרמורת סרט נע שעובר לידי ואני מביטה בו כמו באקוואריום, עוקבת אחרי הדמויות עדיין הפרטים מפוזרים מולי.

שירים של אלתרמן שירים של פוליקר

על כל הזיכרון והאשמה

אני מתחילה להרגיש משהו, מתחילה להבין, מתחילה לקשר

עינייך מביטות בי את בוכה את לבדך

זה לא קרה לעם שלי

זה קרה לסבתא שלי

ולסבא

כמו קרוב רחוק

זה מבקר אותי

אני מנסה לדמיין אותך שם

השאלות תמיד פתוחות הרי זה לא הגיוני

איך בכלל שורדים את הלא אנושי

אני חוזרת ומשננת שוב את הסיפור שלך, גדלת בחבל זגלמביה בעיירה קראקוב בת למשפחה עם 10 אחים ואחיות גרת עם אימך וסבא שלכם, מעל המפעל שלו, היית חוזרת מאוחר הביתה ואמא שלך לא היתה אומרת כלום מלבד לשאול אותך מה השעה, הסיפור מתגלגל לי בתמונות בראש, מחנה עבודה ומחנה עבודה ומחנה עבודה ומכונות גדולות מתכתיות

איך סבא חיזר אחריך בגיל 15, איך נתקל בך שוב במקרה ב 48' ברחוב אלנבי  בתל אביב,

כשזה מגיע אליכם הזוועות פחות מעניינות, אלה הניסים, הניסים מסמרי השיער

מי יצר את השנייה שהשומר לא הסתכל וגנבת כריך, מאין הגיע המחזר העקשן שדפק על דלתך עם חבילות של אוכל, איך ראית את אחותך מעבר לגדר והיא מיהרה לספר לך איפה האחות האחרת

ועוד נס שלפעמים אני כמעט ונוגעת בלחי שלך מחבקת אותך ומלטפת את השכמות.

והזכרון הזה של אומה שהיא סבתא שלי גורם לכולנו לבכות ולהתחבק כמו בזמן מלחמה

ואולי גם זה נס קיומנו 

מדגדג לי את הדגדגן

בקצה של רחוב נשענת אישה יפה לאחור בשמלה קצרה שולפת סיגריה דקיקה, שואפת עמוקות ומפזרת ענן עשן סביבה. מתוך הערפל היא מתגלה ביופיה הפריזאי ומבטה החד שמגרש כל מבט תועה לעברה. היא מפשקת את רגליה בלי שום דאגה לשולי שמלתה הנמתחים ומותירים פתח קטן לסקרנים. אבל זה עידן שבו הסקרנות גוססת. המידע נגיש יותר מתמיד, מפוזר מסביב, בלי קטגוריות, בלי "מי נגד מי". ואין כבר יופי פריזאי. יש ציצים זקורים או שפתיים מנופחות, וכל תיאור כזה מגרה את הדימיון שכבר הוסט מתרבות פורנוגרפית אל יחסי מין שכמעט ולא מדברים לאף אישה שאני מכירה. דפי מפזרת שיערה בשמש, האין זה סקסי?

"משיכה מינית מורכבת מחמישים אחוז של מה שיש לך, ועוד חמישים אחוז של מה שאנשים חושבים שיש לך" סופיה לורן.

מי מחליט מה סקסי עבורינו?

האם אצילי זה סקסי? האם כריזמה ואסרטיביות? ומה הסקסי הזה אומר לנו מלבד אותה אנרגיה מינית שמושכת כמו מגנט?

אם ישראל הולכת ונהיית שמרנית יותר בניגוד למתירנות המינית שכל כך מאפיינת את מדינות המערב. איפה זה משאיר אותנו? איפה זה משאיר את דפי?

אני רוצה לשבת ולכתוב את מה שהתודעה שלי מתקשה לעכל. רק כדי שאוכל להבין יותר. לפרוס את החוטים על הרצפה לחפש את הקצוות ולהתיר את כל הקשרים. אולי זו בכלל שאלה פילוסופית.

אתמול ראיתי את הפקות התיאטרון של י"ב. נגררתי כמו אחות גדולה למופת לצפות באחותי הקטנה מגשימה את עצמה על הבמה. יפה וקורנת, באתי לראות מה אפשר ללמוד ממה שהחבר'ה הצעירים העלו מציגים. הם מציגים את העולם בעיניים שלהם והם העיניים של הדור הדיגיטלי, ילידי שנות ה90 שגדלים על פורנו ופייסבוק ועוד כל מיני דברים רעים שעושים אותם ילדים בצורה מעצבנת.

בחנתי את העיסוק שלהם במיניות. קודם כל אם השחקנית היתה יפה- הדמות שלה היתה מינית, ואם לא- הדמות שלה היתה מצחיקה או שהיא שיחקה גבר. כלומר אין פה "גם וגם" ואולי בגלל שאלה מחזות ישנים. השחקנית היפה ביותר היתה המינית ביותר והיא שיחקה זונה, לא בלי רגשות אשם. הקהל הריע כשהמוזיקה נהייתה קופצנית ואל הבמה קפצו שחקניות בחצאיות קצרות.

אבל מה רע בזה? או למה זה מרגיש רע?

כמעט ועלה שיח כזה אל האויר בפורים. כאשר מידי שנה חוגגים שחרור ומיניות ומישהו צוחק על משהי לאיזו זונה היא הולכת להתחפש.

אי אפשר לדבר על מיניות מבלי לדבר על פורנו.

בארה"ב כבר מדברים על זה שהפורנו הורס את היחסים בין גברים לנשים, כאשר הוא גורם לגברים לראות נשים כחפץ ועל כן גורם לקשיים וכשלים בתקשורת בינהם. בנוסף הפורוגרפיה צובעת את המיניות בגוון אחיד שלא הרבה נשים מזדהות איתו. עולם הדייטינג עובר לדיגיטלי והעולם הסקסי יחד איתו. בדרך אנחנו מאבדים את גולת הכותרת של ספרי הדרכה של סקס(מקור אמין וטוב לחינוך מיני) : תקשורת ואינטימיות. מה שלא עובר מסך גדוש מציצות ושפיך.

מעבר למה שהפורנו מכתיב לנו כסקסי, הבעיה נרחבת הרבה יותר.

אז אני חושבת שנעשה לנו עוול. אידיאל היופי לבדו לא אשם בזה. וקשה לשים את האצבע. אבל אם נחקור את המיניות נראה שיש בה מסרים סותרים שקשה לנו לקבל. האם מיניות היא אסורה? האם אישה שהיא מינית תיתפס כקלת דעת? במדינתנו השמרנית (כפי שכבר ציינתי) אנו מחונכים לכך שהמיניות שמורה ומתפרצת רק בין 4 קירות ועם הבן זוג שלך (חבר/בעל). ואם את מינית למדי ייתכן שלא יקחו אותך ברצינות או יחשבו שאת קלת דעת, במילים אחרות: מפגרת.

אבל דפי נושפת עשן על כל החוקים האלה. היא מתמתחת לאחור וקולטת מבטים רעבים שגורמים לה לסרב בתחושה של סיפוק.

411 לפנה"ס עולה מחזה בו נשים מתאגדות ומונעות יחסי מין מבעליהן כדי שתיפסק המלחמה (ליסיסטרטה)

היופי והמיניות ככלי, אולי אפילו כלי נשק. עדיף מרובים לא?

כשתרבות המערב שוב מאכזבת, אי אפשר שלא לפנות לתרבות המזרח כדי לקבל תשובות או לפחות השראה.

הכפר קאג'ורהו בהודו מתהדר במקדשיו המפורסמים, עליהם עיטורים מסותתים באבן בדמות הקאמה סוטרה. שושלת הצ'אנדלה העתיקה אשר יצרה את המקדשים הללו (הם בני 2000) שנה, האמינה שישנם 2 דרכים להגיע להארה רוחנית: יוגה (תפילה) ובהיוגה (דרך הגוף) - אורגזמה.

מעבר לכך, תרבויות המזרח מקשרות בין אנרגיה מינית לאנרגיית החיים. לטענתם זו האנרגיה שעושה את האדם לתוסס ומלא חיים.

לסיכום : משפט של וודי אלן:

"אני לא יודע מה השאלה, אבל מין הוא ללא ספק התשובה"

סטטוס קוו VS אושר

המעבר החד למדי בסיום הלימודים אל עבר ה"חיים האמיתיים" קרי חיים מלאי מחויבויות, אולי בפי אחרים- מלאי סבל. מעבר שהוא מסדרון צר לעולם חדש שבו אתה חייב: לקום בבוקר וללכת לעבודה.
העבודה היא "עבודה של גדולים" והיא יכולה להישמע, מגניבה, מאתגרת, אבל בעצם היא סבל נוראי וכל בוקר אתה אתה באותה התלבטות " אוווף איזה כאב ראש אולי אני אגיד שאני חולה?"
אבל המעבר מסטודנט לחיים האמיתיים הוא לא רק זה- המעבר הזה שולח אותך לחפש בגוגל פרשנויות ופיענוחים על אושר. מהו אושר? איך חווים אותו? איך לעזאזל אני חוזרת אליו שוב? וכל הידיים המחבקות אותי עכשיו ומנחמות יכולות ללכת לעזאזל- כי אני לא מכירה אדם שלא תהה על קנקנו של האושר והרי זה בהחלט קנקן מסקרן.
להלן הגילויים:
1. יש הרבה יותר מחקרים ואנחנו יודעים להגדיר הרבה יותר טוב מה זה "לא אושר".
מה זה דיכאון, מה זה חרדה, מהם הדרכים המהירות להתאבד בלי להותיר אחריך מהומה או מבוכה. במצב מבלבל שכזה, חשבתי אולי שאפשר להגדיר את האושר על דרך השלילה- אנחנו מאושרים כשאנחנו לא סובלים? מצד שני אתה יכול לא לסבול אבל להיות כמו השיר המפורסם של הפינק פלוייד. (i have become comftrobly nomb)
2.חיפושים נוספים ורחמים עצמיים העלו בי מחשבה נוספת והתחלתי להגיד לעצמי: " תראי את אלה ואת אלה ואלה ואלה"
להלן- האנשים שבטח יותר קשה להם ממני בחיים
"ולעזאזל תגידי תודה".
בהמשך היום נתקלתי במקרה במשפט הבא: "אושר הוא סבלם של אחרים". ועכשיו אני שואלת אותכם: מהו באמת טיבעו של האדם?
בליל המחשבות על אושר גרם לי לתהות- לא רק מהו אושר אלא- מה בעצם עומד בדרכו? ואם לשאול את השאלה הנכונה: למה שינויי הסטטוס האחרון גרם לי לחפש את הערך הזה בגוגל.
האושר הטהור שליווה אותי בשנים האחרונות, ובפרט ב3 שנים האחרונות (הזיכרון הוא דבר חמקמק) כסטודנטית בבן גוריון- התחלף ביותר מידי דאגות. דאגות?
כנראה שדאגות הינם תמרור עצור לאושר שלנו ומעכבות אותו בכביש המהיר של הסרטונין בגופינו.
מאוד הגיוני נוכח המקבלה שהלחץ הוא האוייב מס' 1 של האורגזמה.
 הדאגה היא האוייב מס' 1 של האושר.
והרי כל אסוציאציה של חיים נטולי דאגות הינה תמונה של חוף ים, עצי דקל ומלא ג'ויינטים (או בקיצור גואה)
מה שהוביל אותי למסקנה: אין אושר כמו אושרו של אופטימיסט- וזה האור הירוק בדרך שלכם למצוא אותו.
מה שמחזיר אותי לשלט הגדול שהתנוסס מעל  כביש ראשי בדרך אל העיר ההודית אינדור- לצד תמונתו של גנדי ציטוט נבחר:
"if you truely belive in god so do your best and try not to worry"
ואם הודו רחוקה מכם- אז מספיק מבט אחד באוסטרלי שטוף שמש שיגיד לכם:
"no worrys mate"

ג'וני לעזאזל

ג'וני השפיל מבט למטה בבוז. "למה מי נראה לך שאתה בכלל?" הגבות שלו התכווצו וחשפו קמטים חדשים בפנים. בטח השמש, לא הגיל. 26 זה מוקדם מידי, לפחות לפי סטנדרט אירופאי. איש אבטחה נדחף לזירה "הלו מה קורה פה?!" בפנים לוהטות אדומות, למרות שערב וחושך. אבל ילדה קטנה מפוחדת עמדה שם בפינה ולא ידעה מה לעשות. חסרת אונים, גורה עם מאות אוזני זאבים מתקרבים בחשיכה. היא היתה בורחת, אבל ג'וני לא ייתן לה. במקום זה הוא דוחף אותה לפינה "את תהיי בשקט רגע שומעת" הגבר השני נקלע לסיטואציה לגמרי במקרה, רק פסח בדרכו הביתה מהעבודה, איש הייטק, מסיים מאוחר. דווקא נראה נחמד, לא לבוש מידי, לא מרושל מידי, קצת עייף. ג'וני היה כל זה רק בלי הקצת, הוא היה לעיתים מסודר, פתאום מרושל, מצבים של גברים: יום עסל, יום בסל, מצב רוח חרמן+רעב+עייף, שיכור. בטעות נתקלו אחד בשני, טעות שבטח אותו זר מתחרט עליה ואני שמחתי עליה מאוד. לא ציפיתי שהוא יאבד שליטה ככה, הרי הוא מכיר אותי כבר שנים. כשאני הכרתי אותו זה היה במקרה לגמרי, הוא נכנס לחנות שעבדתי בה וחיפש עבודה, במקום להשאיר טלפון, לקח את שלי. בדיוק סיים את הצבא עם כל החופש הזה בעיניים והרצון לבלוע את העולם. עיניים שהיום קצת יותר עייפות ומחפשות את השלט לפלייסטיישן. עדיין אהבתי אותו.

"אז מה קרה?" הוא שאל אותי בתקיפות, "ואתה, אתה לך מפה, אל תתערב, לך הביתה זה לא קשור אליך"

"נשמה אל תתני לו להתייחס אלייך ככה" הוא אמר לי בתחינה

"אל תתערב אמרתי לך!! לך מפה"

"תודה זה בסדר" זרקתי, בלי להתכוון, חושבת בעצם, איזה איש טוב אתה, תודה.

אז מה הוא אמר לך? מה הוא עשה לך?"

"הוא לא עשה לי כלום" אני אומרת לו אבל רואה שהוא פשוט לא מאמין. התעצבנתי וניסיתי לזוז ממנו אבל הזרועות שלו חסמו אותי והדביקו אותי אל הקיר. "את לא הולכת לשום מקום" "אני כן" היישרתי אליו מבט חצי מתכוון חצי נכנע, קצת מתבייש, בלי לדעת ממה. פתאום ג'וני שלח יד לעבר החזה שלי, תופס לי בשד "ככה הוא עשה לך?" תופס לי את השד ומסובב "תלך מפה אתה מכאיב לי" העפתי אותו. איש האבטחה הגיע, כולו אדום "הלו מה קורה פה?!" "תגידי לו שהכל בסדר" ג'וני לוחש לי "תגידי לו עכשיו". "הכל בסדר" אני אומרת בקול רועד. ג'וני מזיע מעליי -איך הגעתי למצב הזה- חולף לי בראש עשרות פעמים, חסרת מנוחה ג'וני עדיין חוסם אותי אני רק מנסה לסדר את השימלה בתקווה שיתעייף ממש בקרוב או שירצה ללכת לאכול, אני הרי מכירה אותו כל כך טוב "אני בסך הכל רוצה שיהיה לך טוב" הוא אומר לי בפה מהביל מאלכוהול "אני פשוט לא יכול לראות את כל הגברים האלה מתחילים איתך זה מטריף אותי" אני מסתכלת עליו ופתאום הוא הגור חסר האונים ומפוחד, בא לי לצעוק עליו, ברחוב וליד כולם "אתה משוגע ופסיכופט וצריך טיפול דחוף! במקום זה אני אומרת לו: "יש לך מזל שיש לך אותי אז אל תהרוס את זה" ומשחררת אנחה. כאילו שהוא לא הרס את זה כבר, כאילו אין לנו שום דפוסים של הרס שחוזרים על עצמם. אבל ג'וני ואני זה סיפור של שנים שהברק עבד בו כמו הברק בעיניים שלו. הוא שולח ידו אליי, אני מתחמקת וחוזרת לזרועותיו "אל תעשה את זה שוב" אני אומרת לו בתקיפות "אני לא אעשה" "מבטיח?" "נשבע, בתנ"ך אני נשבע" אבל הלב שלי לא הפסיק לדפוק וכל הזמן חשבתי על הזר הזה שלא ידע מכלום אבל ידע הכל.

אוויר קנדי צלול כיין

קנדה פותחת את רגליה למאות אלפי מההגרים מידי שנה. עולם ראשון, שני שלישי you name it וכולם רוצים להגיע למדינת האייל המייפל, על פי הסטריאוטיפ, או למדינת אמריקה הצפונית שיש בה טים הורטון במקום סטארבקס וקצת פחות אחוזים של השמנת יתר, אם כי הם מתרחבים כשהאוכלוסייה עוברת את גיל ה30.

ב3 למאי נחתתי באמצע מדינה ענקית. זה מצחיק שתמיד מנסים להסביר לתיירים את הסדר גודל של ארצנו הקטנטונת ואנחנו מתפלאים כשהם לא מבינים, כמותנו, כשלמעשה גם אנחנו מתקשים להבין סדר גודל של מדינה עצומה כמו קנדה לדוגמא ואיך זה משפיע על התושבים. ככה הגעתי לאמצע שומקום באמצע קנדה. למה זה שומקום? כי לקנדה יש שתי ערים מרכזיות ושתיהן במרחק טיסה מהמקום הזה, שמבודד שעות ארוכות של נסיעה עד שהמישור כבר איננו מישור, מה שמביא לכך שרוב האנשים בווימפאג לא יצאו מגבולות המחוז, ואתם יכולים לדמיין לעצמכם איך נראים אנשים שמעולם לא יצאו מהכפר שלהם.

קוסמופוליטן, איננו רק משקה קוקטיל של כוסיות בשמלות מיני, הוא גם כינוי לאיש העולם הגדול שראה תרבויות שונות והכיר אנשים ממדינות שונות בעולם. האיש הזה הוא בוודאי פתוח יותר, אולי הוא מתהדר במלבושים ממדינות שונות אז יש לו סטייל מיוחד יותר, אבל ענייו הפתיחות פה הוא המרכזי, כיוון שזו תכונה שאסור לזלזל בה ולא בכדי. ואולי אנשי ווימפאג מעולם לא יצאו מארצם, אבל קנדה עצמה היא קוסמופוליטית. אנשי ווימפאג לא צריכים להרחיק כדי לפגוש תרבויות אחרות. הקנדים הלבנבנים והחייכנים הם כמעט מיעוט מול כמויות המהגרים מהודו, אסיה, כל מקום בעולם. כך ווימפאג מתהדרת במגוון המסעדות האתניות שלה. כך ישבנו קבוצת ישראלים במסעדה סינית קטנטנה שנראית כמו מסעדת פועלים סינית, והאורחים מכל רחבי תבל. תבל הרחבה מתקבצת לתוך קנדה ולנו רק נותר לקנא.

לקנא על מה? יש שיגידו שקנדה היא בכלל לא מדינה. אין לה אוכל משלה, אין לה לבוש מיוחד, הטלויזיה שלה היא אותה טלויזיה של צפון אמריקה ואותו ערוץ מוזיקה, אפילו הג'טס (קבוצת ההוקי המקומית) עברו לארה"ב לתקופה, בלי לפחד מאכזבת האוהדים, שבעצם חיכו להם ועוד עתידים לברך את חזרתם. אבל קנדה לא סופרת גבולות ואפיונים, אולי היא בעצם היבשת הגלובלית שאכן רואה אנשים כאנשים?

ואולי כאן מסתתרת הקנאה.

Canada has never been a melting-pot; more like a tossed salad.

Arnold Edinborough

ללא דמות צבר קנדית, אלפי מהגרים מגיעים עם רצון לפתוח חיים חדשים כאשר הדבר היחיד שהם מתאימים למקום הוא הנימוסין שלהם. בדיוק הפוך מכור ההיתוך הישראלי והנימוסין המגוונים שהיום כבר כמעט ואינם.

למה בכלל צריך להגדיר כל דבר? האם זה טוב? אם תשאלו את הבודהיסטים הם יגידו לכם שהסבל מקורו מין ההגדרה, מהגבולות וקווי המתאר שאנחנו תוחמים את עצמינו. אף אחד בקנדה לא מתעצבן על המהגרים, כמו שאף אחד לא שאל אותי אם אני תיירת ומאיפה אני מגיעה, כי הם כל כך רגילים לאנגלית קלוקלת.

כמו שאמר לי חבר קנדי, "אנחנו פשוט לא מפחדים מהזר". וזה לא משהו חדש. כשעבדות השחורים בארה"ב היתה מקובלת וידועה בקנדה תמיד גינו את התופעה ויצאו נגדה.

it's going to be a great country when they finish unpacking it.

Andrew H. Malcom

וככה קנדה ממשיכה להתהוות ורוצה ליצור את המיתוג החסר שלה, שכן כיום לאף אחד אין מושג מה בדיוק עומד מאחורי הלאום הזה מלבד הרים של שלג ואייל צפוני.

תהיות רבות לגבי הסיבה לפתיחות הזאת, הביאו אותי למסקנה שאולי זה בגלל גודלה האינסופי של המדינה, על כל הילודה השלילית שלה, בדיוק ההפך מישראל, אבל גם בארה"ב לא חסר מקומות לגור בהם ועדיין היא כל כך גזענית. אז אולי זה בגלל שכל כך משעמם שם? אבל אני יכולה לחשוב על עוד מדינות שוממות בלים שום כוונה לקבל את הזר.

אז מה יש באוויר הקנדי הזה שמקבל את כולם?

ואיך אפשר להעביר קצת מהאוויר מזגנים הזה לפה, לצנן את ישראל הצפופה והעצבנית מחום.

דברים שאני לומדת מהאחיינית שלי

Terrible two . האחיינית שלי היא בת שנתיים וחצי, זה הגיל הכי כייפי שיש, הם מתחילים לדבר והמילים שיוצאות מהפה מלאות מתיקות ותום, אמיתיות כמו שרק ילדים יודעים להיות כל כך אמיתיים. בכל זאת הביטויי הזה באנגלית, הוא נחלתם של הורים רבים שחווים לראשונה את התנסות הילד שלהם באמירת "לא" אסרטיבי לכל בקשה. מדהים כמה אפשר ללמוד אפילו רק מלהתבונן בילדים.

 האחיינית שלי כבר שנתיים וחצי מתהלכת על פני העולם, ליתר דיוק היא מתהלכת בעיקר בישוב מרוחק מעל ואדי קלט, ליד ירושלים. כל זאת וגם העובדה שאין לה טלוויזיה, לא עזרה לה להתחמק מההשפעות המגדריות שמתחילות בחדר הלידה. אני הייתי התמימה לחשוב שזה בכלל אפשרי.

"אני רוצה שמלה" אומרת האחיינית שלי וברגע מעיפה מעליה את המכנסיים והחולצה.

"אבל למה?" אני שואלת, באמת רוצה לדעת מה הסיבה.

"ככה"

"את לא נולדת אישה, את נהיית אישה" סימון דה בבואר.

 כל ניסיון לחלוב את האמת מהילדה (בשלב הזה של חייה אמור להיות כל כך קל וטבעי) נגמר ברצון שלי לחבק אותה ולהביא לה נשיקת דודה.

אחרי שניה היא חוזרת מאושרת לבושה בשמלה ורודה מסתובבת במקום ומנסה להרגיש את שולי שמלתה, אולי גרסה מוקדמת למרילין מונרו.

שמלה זה יפה וזה נחמד, זה לא העניין. למעשה יש פה כמה עניינים שונים לגמרי:

א.      כרגע היא לא שמה לב לזה, אבל בעתיד הלא רחוק השמלה תגביל את תנועתה. תגביל את התנועה שלה ממשחקי ספורט תחרותיים, או סתם משחקי חוץ כמו טיפוס על עצים, למשחקים בתוך החדר. תגביל את התנועה שלה בעתיד היותר רחוק, לשים לב לשולי שמלתה ללא הרף.

ב.      התעסקות יתרה במראה החיצוני. (ובשלב כה מוקדם בחייה!)

האמת שאני יודעת למה היא אוהבת ללבוש שמלות. לפחות אני חושבת שאני יודעת, כי זה ההסבר הכי הגיוני. בגלל שהיא כזאת יפה (באמת האחיינית שלי היא יפיפייה קלאסית) כל פעם שהיא לובשת שמלה היא יוצאת אל החדר וכל הנמצאים מתפעלים ממנה ואומרים לה כמה היא יפה. ברור שהיא תרצה לחזור על מה שמעניק לה כאלה תגובות חיוביות ותשומת לב.

מובן לגמרי.

נשים אוהבות ללכת למספרה.

יש נשים שמשקיעות כסף רב במניקור/פדיקור, החלקות/תוספות לשיער, קוסמטיקה... למה? נשים אוהבות להרגיש יפות.  זה הכיף שלנו. יש תעשיות שלמות שחיות מזה. יש גברים שחושבים שזה בגללם, שאנחנו מתלבשות יפה, מסתדרות, לכבודם- טעות נפוצה. צר לי לנפץ לכם- אתם לא באמת מרכז העולם. זה לגמרי בשבילנו. פשוט כי זה נותן לנו הרגשה טובה. זה כיף לנו ואנחנו אוהבות את זה. אגב, תמיד נשמח לשמוע את זה (שאנחנו יפות, לא שאנחנו מרכז העולם).

אז מה רציתי מהאחיינית שלי בכלל?

לשים את הדברים בפרופורציה.

בגלל שזה נחמד מאוד להיות אישה, להיות יפה, אבל..... אנחנו לא בובות. ופה נמצא הקו המטושטש הזה, בו נשים מחפשות גבר עשיר, גברים עשירים לועגים להן, החברה מעבירה לנשים מסר כל הזמן היופי הוא ערך עליון. אבל ה"חברה" הזאת היא בסך הכל המדיה התקשורתית (הטלוויזיה,  פרסומות, סרטים, אינטרנט) שמנוהלת בידי גברים. זו לא קונספירציה, זו האמת שנחשפת בהתבוננות של יותר מ2 דקות. וזה מקומם של הפוסט פמיניסטיות לצאת ולומר:

את יפה, את יפיפייה. זה בסדר, זה אפילו משאב של כוח.

אבל..

זה לא כל מה שחשוב.

 ואני מתדרדרת עכשיו לתוך קלישאה, ש..

היופי הוא פנימי.

בסך הכל, את יכולה להיות הכי יפה שיש,

אבל בסופו של דבר,

האישיות חשובה הרבה יותר.