טטריס מטריקס

חם לי כל כך חם. השמש יוקדת חודרת לי דרך החלון, עוברת את הוילון ושורפת אותי כמו ג'וק מתחת לזכוכית מגדלת, אני מתבשלת בחום האדמומי הזה שהופך אותי לחיה נוטפת עייפה ועצבנית, אני גוררת את המאוורר ומכוונת לעוצמה הגבוהה ביותר. מתכופפת ומזיזה את הראש שיגיע אויר גם לעורף הרטוב. ישראל 2011 אפילו לו רציתי אחרת ואני רוצה, ועדיין... הטכנולוגיה כל כך מתקדמת עם כל האפשרויות האלה לתקשורת בלתי מוגבלת ושיתופית, למשחקים שאני לא מכירה ודרכים חדשות שזרות לי עדיין, כי אני תקועה בעידן המאוורר. זה אותו עידן של הטטריס, של הג'ינס הקרוע ומשחקים בחוץ. עידן מאובק וישן שלא עוזב אותי, אני חיה בעבר. אבל המודעות לא עוזרת לי פה, אני אוהבת את המאוורר, אני מעדיפה אותו אלף מונים מהמזגן. כמה כוחות טורבו שלא יהיו לו וכמה שלא יבטיח שהוא שקט, תמיד האוויר שלו מרגיש כמו אויר ממוחזר ומזכיר לי בית חולים ואחיות במדים ירוקים בהירים. כל אלה שיגידו שהדבר הכי כייפי בקיץ זה לישון עם המזגן והפוך, לא יבינו את הכיף שבלישון ערום ומזיע עם שמיכת פיקה ולהתעורר עם כאב ראש קל שמדמה תחושת הנגאובר. כיף או לא כיף, מי שאוהב את הקיץ באמת, ולא אוהב אותו רק בזמן החורף או רק כשהוא בים, יאהב להרגיש אותו יוקד במלוא תפארתו. כשהוא יקום מזיע הוא יחשוב על הים. כמו שאני חושבת עכשיו ומתעצבת כי אין בעיר הזאת ים ושום בריכה היא לא תחליף. הנחמה היחידה שתהיה לי הקיץ הזה מלבד רוח בין ערביים קרירה, תהיה כל רוחות העבר שלי. רוחות העבר שלי שמתקבצות לידי כל לילה ומספרות את אשר על ליבן, ואני מקשיבה להן וסוף סוף מספקת סוף לסקרנות שלי, עם כל התשובות המספקות לשאלות סמול טוק של "מה נשמע" שמחביאות בתוכן התעניינות כנה ואמיתית, בעולם שאבד. אותו עולם חם ונטול מזגן שאליו אני רגילה, רק שהייתי אחרת ויותר צעירה. האם אותן רוחות יספרו לי האם השתניתי או עברתי תהליך. אולי הם יגלו לי מה השתנה ואם זה היה לטובה או לרעה. אולי כל זה לא חשוב, הסקרנות שלי מטופשת והיא תהרוג את החתול. אולי החתול הזה צריך לחיות עכשיו את כל תשע נשמותיו על כל תשעת הצדדים שבתוכו ולהשלים עם המצב שתשע זה גם מספר לא רע בנומרולוגיה שיט ושהווה מכיל בתוכו זיכרונות ביחד עם כמיהות. כל אותן כמיהות שמרוב לבטים גורמות לך ללכת לישון ו.. "אני אעשה את זה מחר". אני חושבת שאפילו כשאני אומרת את זה לעצמי, האמינות של זה מוטלת בספק. אני בונה טטריס בתוכי של כל השאיפות ונקודות שיפור לעצמי. אני מנסה לסדר את הבניינים שייכנסו בדיוק אחד ליד השני וייגמרו, אבל הם נערמים ונתקעים ופתאום זה game over. הזיכרונות מוצאים את דרכם אליי בדיוק רגע לפני סוף המשחק. הם מתגנבים באוויר המהביל ומחממים אותי כמו שמש מלטפת. כל אותם רגעים יפים נוצצים לי בלב ומנחמים אותי. אני מתרפקת על המרפק הזה שנכנס בי, "זה היה" "זה כבר לא" אבל איך לב יכול לשכוח? הזיכרונות חרוטים כמו תעלות מים, מקררות את הכמיהות שבתוכי, מרגיעות אותי. אבא שלי אומר שהחיים המודרניים מעייפים ומתישים. לפני שאני נרדמת תעלות המים מרעננות אותי ומזכירות לי שיש בי עוד אחת אחרת, שאני יכולה ומסוגלת. רוחות העבר ניגשות אליי ומרגיעות אותי. מזכירות לי. מזכירות לי את המילים היפות בעברית על מורכבותן המשעשעת, כמו המילה עתיד. שמחביאה בתוכה "עת" ו"יד" ואני מאמינה שבע"ה כשיגיע העת, כל עת, כל מצב, תהיה לי היד, היד העוזרת, גדולה ותופסת ומנחמת וארוכה להדליק את המזגן שם בשמיים שיישלח לנו קצת רוח בין ערביים.