דברים שאני לומדת מהאחיינית שלי

Terrible two . האחיינית שלי היא בת שנתיים וחצי, זה הגיל הכי כייפי שיש, הם מתחילים לדבר והמילים שיוצאות מהפה מלאות מתיקות ותום, אמיתיות כמו שרק ילדים יודעים להיות כל כך אמיתיים. בכל זאת הביטויי הזה באנגלית, הוא נחלתם של הורים רבים שחווים לראשונה את התנסות הילד שלהם באמירת "לא" אסרטיבי לכל בקשה. מדהים כמה אפשר ללמוד אפילו רק מלהתבונן בילדים.

 האחיינית שלי כבר שנתיים וחצי מתהלכת על פני העולם, ליתר דיוק היא מתהלכת בעיקר בישוב מרוחק מעל ואדי קלט, ליד ירושלים. כל זאת וגם העובדה שאין לה טלוויזיה, לא עזרה לה להתחמק מההשפעות המגדריות שמתחילות בחדר הלידה. אני הייתי התמימה לחשוב שזה בכלל אפשרי.

"אני רוצה שמלה" אומרת האחיינית שלי וברגע מעיפה מעליה את המכנסיים והחולצה.

"אבל למה?" אני שואלת, באמת רוצה לדעת מה הסיבה.

"ככה"

"את לא נולדת אישה, את נהיית אישה" סימון דה בבואר.

 כל ניסיון לחלוב את האמת מהילדה (בשלב הזה של חייה אמור להיות כל כך קל וטבעי) נגמר ברצון שלי לחבק אותה ולהביא לה נשיקת דודה.

אחרי שניה היא חוזרת מאושרת לבושה בשמלה ורודה מסתובבת במקום ומנסה להרגיש את שולי שמלתה, אולי גרסה מוקדמת למרילין מונרו.

שמלה זה יפה וזה נחמד, זה לא העניין. למעשה יש פה כמה עניינים שונים לגמרי:

א.      כרגע היא לא שמה לב לזה, אבל בעתיד הלא רחוק השמלה תגביל את תנועתה. תגביל את התנועה שלה ממשחקי ספורט תחרותיים, או סתם משחקי חוץ כמו טיפוס על עצים, למשחקים בתוך החדר. תגביל את התנועה שלה בעתיד היותר רחוק, לשים לב לשולי שמלתה ללא הרף.

ב.      התעסקות יתרה במראה החיצוני. (ובשלב כה מוקדם בחייה!)

האמת שאני יודעת למה היא אוהבת ללבוש שמלות. לפחות אני חושבת שאני יודעת, כי זה ההסבר הכי הגיוני. בגלל שהיא כזאת יפה (באמת האחיינית שלי היא יפיפייה קלאסית) כל פעם שהיא לובשת שמלה היא יוצאת אל החדר וכל הנמצאים מתפעלים ממנה ואומרים לה כמה היא יפה. ברור שהיא תרצה לחזור על מה שמעניק לה כאלה תגובות חיוביות ותשומת לב.

מובן לגמרי.

נשים אוהבות ללכת למספרה.

יש נשים שמשקיעות כסף רב במניקור/פדיקור, החלקות/תוספות לשיער, קוסמטיקה... למה? נשים אוהבות להרגיש יפות.  זה הכיף שלנו. יש תעשיות שלמות שחיות מזה. יש גברים שחושבים שזה בגללם, שאנחנו מתלבשות יפה, מסתדרות, לכבודם- טעות נפוצה. צר לי לנפץ לכם- אתם לא באמת מרכז העולם. זה לגמרי בשבילנו. פשוט כי זה נותן לנו הרגשה טובה. זה כיף לנו ואנחנו אוהבות את זה. אגב, תמיד נשמח לשמוע את זה (שאנחנו יפות, לא שאנחנו מרכז העולם).

אז מה רציתי מהאחיינית שלי בכלל?

לשים את הדברים בפרופורציה.

בגלל שזה נחמד מאוד להיות אישה, להיות יפה, אבל..... אנחנו לא בובות. ופה נמצא הקו המטושטש הזה, בו נשים מחפשות גבר עשיר, גברים עשירים לועגים להן, החברה מעבירה לנשים מסר כל הזמן היופי הוא ערך עליון. אבל ה"חברה" הזאת היא בסך הכל המדיה התקשורתית (הטלוויזיה,  פרסומות, סרטים, אינטרנט) שמנוהלת בידי גברים. זו לא קונספירציה, זו האמת שנחשפת בהתבוננות של יותר מ2 דקות. וזה מקומם של הפוסט פמיניסטיות לצאת ולומר:

את יפה, את יפיפייה. זה בסדר, זה אפילו משאב של כוח.

אבל..

זה לא כל מה שחשוב.

 ואני מתדרדרת עכשיו לתוך קלישאה, ש..

היופי הוא פנימי.

בסך הכל, את יכולה להיות הכי יפה שיש,

אבל בסופו של דבר,

האישיות חשובה הרבה יותר.

קול חוזר לזמן לחזור

הזמן נמרח לי עכשיו כמו שוקולד על פרוסת לחם. איזה לחם שתירצו, לבן, מלא, שיפון, אולי בכלל מצה? אבל מצות עושות בעיות בעיכול, וזמן שנמרח הוא קצת ביזבוז. אז חשבתי אולי לכתוב על זה משהו. בכיתה ד' היה לנו שיעור בבה"ס היסודי, ואני אין לי זיכרון חד להתפאר בו, אבל את זה אני זוכרת. המחנכת סיפרה לילדים ישובים מיוזעים בכיתה אחרי הפסקה מלאת מרץ והשתובבות, על השעונים הקדומים. שעון החול ושעון השמש. אחר כך ניסינו להכין כאלה, לא בכיתה, ואולי רק אני. אבל כילדה בלי שעון, בלי טלפון, זה נחמד להשתעשע במחשבה של תקיעת מקל בחול ולפי זה להחליט מה השעה.

מאז חלף הזמן וככל שאני גדלה בשנים אני מעריכה אותו יותר ויותר ולכן משתדלת שלא לבזבז אותו.

זמן שחולף לא חוזר,

הזמן, כמו חול בתוך מיכלון של זכוכית, חומק במהירות ומלחיץ.

כן, עוד שנייה ייגמר לו הסמסטר האחרון ואין לי טיפה של מושג מה עושים עם המידע הזה.

אבל על הזמן אפשר להסתכל מזוויות רבות ומשונות ולא רק אם יש ממנו או אין ממנו. לפעמים אנחנו מדביקים אליו מנהגים כמו אכילה בשעה מסויימת או שינה בשעה מסויימת. כמו לדוגמא, לפני שבוע תיכננתי אימון ריצה אבל מאורעות היום הובילו אותי להגיע הביתה רק ב11 בלילה. היה 12 וחשבתי אם לצאת לרוץ. מאוד רציתי אך לנגד עיני עמדה המחשבה- שעכשיו 12 בלילה ומה קשור עכשיו לצאת לרוץ? אבל אם אני רוצה מה איכפת לי בכלל ש12 בלילה עכשיו? החלטתי בראשי שעכשיו 7 בערב וזה טיבעי לגמרי שאני אצא לרוץ. ויצאתי. יש לנו זמנים לכל דבר בחיים. זמן לקום, זמן לעבוד, זמן לנוח, אנחנו אומנם נוהגים לקטלג אנשים, רגשות, כל דבר שצף אל תודעתנו. אבל החברה, מקטלגת אותנו בחזרה כשהיא מגדירה לנו משבצת זמן לכל פעילות בחיים. לדוגמא: "טיול אחרי צבא" בארץ אתה לוקח שנה הפסקה למען טיול וזה לגיטימי לגמרי, אם אתה אחרי צבא. אולי זה ייתפס קצת פחות לגיטימי בגיל 32, בעיני החברה הישראלית שלנו כמובן. בחו"ל נתקלתי בהרבה אירופאים מבוגרים שלקחו לעצמם פסק זמן שכזה לטייל. זה אפילו קצת יותר הגיוני, בעוד שבארץ זה מעין חוויה שנועדה להשכיח את הקשיים שעברנו בצבא, כשאתה מטייל כאדם בוגר יותר, זה טיול אחר. כמובן שזה עניין אינדיווידואלי, רק על עצמי ידעתי לספר ואת הטיול הארוך שלי, ידעתי שאני רוצה לעשות טיפה יותר מאוחר, כדי לעשות אותו כמו שצריך. אם כך, לא רק שאנחנו מקטלגים אנשים וחפצים כדי לעשות לנו סדר, החברה מקטלגת אותנו במשבצות של זמן כדי לשמר על איזה סדר מסויים שנראה לה הגיוני.

אבל האם באמת יש בזה מין ההיגיון?

לפי השיגרה הרווחת בארץ, העתיד צופן לי בית בסגנון איקאה וערבים שמסודרים לפי לו"ז התוכניות של ערוץ 2.

לא רק זה, אלא שהזמן אפילו שגור לנו בשפה, כשביום שישי בערב יוצאים מאוד מוקדם, או בוחרים להישאר בבית להימעך מול סרט, אנחנו אומרים "הזדקנתי" . החברה אומרת ומבהירה היטב מה מתאים לגיל 20, מה מתאים לגיל 35, ואני בוחרת להסתכל על זה כמו שהסתכלתי על אימון הריצה- אם מתחשק לי פארק מים, לא אכפת לי שאני לא בת 12. ואולי אותו הערב בכלל לא התחשק לי לצאת. דימויי השפה האלו לוקחים את ההתבגרות למקום שלילי של עייפות וחוסר חשק, כמו שהחברה מנסה לארגן אותנו בתוך מרוץ הישרדותי מתיש. במקום לראות את מה שחיובי בהתבגרות, החוכמה שמצטברת, הניסיון חיים, הידע הכל כך חיוני על עצמנו- מה עושה לנו טוב, מה עושה לנו רע.

אבל אני בכלל חשבתי לכתוב משהו משמח ואופטימי כמו האביב, בגלל שזה פסח עכשיו ואי אפשר להתעלם ממה שפסח מביא איתו, למרות שבהחלט הייתי רוצה להתעלם מהגפילטע פיש ומכל אותן הפרסומות שדוחפות מכורי קניות כמותי לקניון. הזמן הוא לא גורם שצריך להילחץ ממנו. ישנם אפילו פתגמים בעיברית- "כל עקבה לטובה" "כל דבר לעיתו" דהיינו- מה הלחץ? החיים הם לא שעון חול ואין דבר כזה באמת שעון ביולוגי (להלן- אימוץ) ,

מה שמוביל אותי להסתכלות היפה ביותר על זמן, ממקום הרבה יותר טבעי, מנקודת מבט של הטבע.

בעוד החברה מותחת לנו קו לינארי מין הלידה אל עבר מותנו, הטבע תופס את הזמן באופן מחזורי. עונות השנה חוזרות על עצמן ומרמזות לנו שהתחדשות, היא לאו דווקא המצאה מחדש, לעיתים היא גם חזרה אל המקורות שלנו, אל מה שגרם לנו לחייך. הוואדיות פורחות אחרי הגשם וזועקות לעברינו קריאות של התחדשות. כמו בשירו של אלתרמן אשר מתאר את זה כל כך יפה:

"כלניות, כלניות,
כלניות אדמדמות אדמוניות
כלניות, כלניות,
כלניות מטוללות חינניות.

שקיעות בהר תבערנה ותדעכנה
אבל כלניות תמיד תפרחנה
סופות לרוב תהמנה ותסערנה
אבל כלניות תמיד תבערנה "

אפשר למצוא נחמה במחזוריות הזו של הזמן, כפי שנראה בטבע. המחזוריות מבטיחה לנו משהו שאין בראייה הלינארית הזאת של הצעיר-זקן.

המחזוריות מבטיחה לנו את קיומו של אותו צחוק פנימי שמותיר אותנו רכים אל מול הקשיים שאנו נתקלים בהם בבגרותנו, כך באופן מחזורי אנחנו תמיד חוזרים אל האביב, אותה המשכיות מנחמת, מנחמת מספיק אפילו לב שבור, ביודעו שיחזור ללבלב, אולי אפילו בקיץ.