קנדה פותחת את רגליה למאות אלפי מהגרים מידי שנה. עולם ראשון, שני שלישי you name it וכולם רוצים להגיע למדינת האייל המייפל, על
פי הסטריאוטיפ, או למדינת אמריקה הצפונית שיש בה טים הורטון במקום סטארבקס וקצת
פחות אחוזים של השמנת יתר, אם כי הם מתרחבים כשהאוכלוסייה עוברת את גיל ה30.
ב3 למאי נחתתי באמצע מדינה ענקית. זה מצחיק שתמיד מנסים להסביר
לתיירים את הסדר גודל של ארצנו הקטנטונת ואנחנו מתפלאים כשהם לא מבינים, כמותנו,
כשלמעשה גם אנחנו מתקשים להבין סדר גודל של מדינה עצומה כמו קנדה לדוגמא ואיך זה
משפיע על התושבים. ככה הגעתי לאמצע שומקום באמצע קנדה. למה זה שומקום? כי לקנדה יש
שתי ערים מרכזיות ושתיהן במרחק טיסה מהמקום הזה, שמבודד שעות ארוכות של נסיעה עד
שהמישור כבר איננו מישור, מה שמביא לכך שרוב האנשים בווימפאג לא יצאו מגבולות
המחוז, ואתם יכולים לדמיין לעצמכם איך נראים אנשים שמעולם לא יצאו מהכפר שלהם.
קוסמופוליטן, איננו רק משקה קוקטיל של כוסיות בשמלות מיני, הוא גם
כינוי לאיש העולם הגדול שראה תרבויות שונות והכיר אנשים ממדינות שונות בעולם. האיש
הזה הוא בוודאי פתוח יותר, אולי הוא מתהדר במלבושים ממדינות שונות אז יש לו סטייל
מיוחד יותר, אבל ענייו הפתיחות פה הוא המרכזי, כיוון שזו תכונה שאסור לזלזל בה ולא
בכדי. ואולי אנשי ווימפאג מעולם לא יצאו מארצם, אבל קנדה עצמה היא קוסמופוליטית.
אנשי ווימפאג לא צריכים להרחיק כדי לפגוש תרבויות אחרות. הקנדים הלבנבנים
והחייכנים הם כמעט מיעוט מול כמויות המהגרים מהודו, אסיה, כל מקום בעולם. כך ווימפאג
מתהדרת במגוון המסעדות האתניות שלה. כך ישבנו קבוצת ישראלים במסעדה סינית קטנטנה
שנראית כמו מסעדת פועלים סינית, והאורחים מכל רחבי תבל. תבל הרחבה מתקבצת לתוך
קנדה ולנו רק נותר לקנא.
לקנא על מה? יש שיגידו שקנדה היא בכלל לא מדינה. אין לה אוכל משלה,
אין לה לבוש מיוחד, הטלויזיה שלה היא אותה טלויזיה של צפון אמריקה ואותו ערוץ
מוזיקה, אפילו הג'טס (קבוצת ההוקי המקומית) עברו לארה"ב לתקופה, בלי לפחד
מאכזבת האוהדים, שבעצם חיכו להם ועוד עתידים לברך את חזרתם. אבל קנדה לא סופרת
גבולות ואפיונים, אולי היא בעצם היבשת הגלובלית שאכן רואה אנשים כאנשים?
ואולי כאן מסתתרת הקנאה.
Canada has
never been a melting-pot; more like a tossed salad.
Arnold
Edinborough
ללא דמות צבר קנדית, אלפי מהגרים
מגיעים עם רצון לפתוח חיים חדשים כאשר הדבר היחיד שהם מתאימים למקום הוא הנימוסין
שלהם. בדיוק הפוך מכור ההיתוך הישראלי והנימוסין המגוונים שהיום כבר כמעט ואינם.
למה בכלל צריך להגדיר כל דבר? האם זה
טוב? אם תשאלו את הבודהיסטים הם יגידו לכם שהסבל מקורו מין ההגדרה, מהגבולות וקווי
המתאר שאנחנו תוחמים את עצמינו. אף אחד בקנדה לא מתעצבן על המהגרים, כמו שאף אחד
לא שאל אותי אם אני תיירת ומאיפה אני מגיעה, כי הם כל כך רגילים לאנגלית קלוקלת.
כמו שאמר לי חבר קנדי, "אנחנו פשוט
לא מפחדים מהזר". וזה לא משהו חדש. כשעבדות השחורים בארה"ב היתה מקובלת
וידועה בקנדה תמיד גינו את התופעה ויצאו נגדה.
it's going
to be a great country when they finish unpacking it.
Andrew H.
Malcom
וככה קנדה ממשיכה להתהוות ורוצה ליצור
את המיתוג החסר שלה, שכן כיום לאף אחד אין מושג מה בדיוק עומד מאחורי הלאום הזה
מלבד הרים של שלג ואייל צפוני.
תהיות רבות לגבי הסיבה לפתיחות הזאת,
הביאו אותי למסקנה שאולי זה בגלל גודלה האינסופי של המדינה, על כל הילודה השלילית
שלה, בדיוק ההפך מישראל, אבל גם בארה"ב לא חסר מקומות לגור בהם ועדיין היא כל
כך גזענית. אז אולי זה בגלל שכל כך משעמם שם? אבל אני יכולה לחשוב על עוד מדינות
שוממות בלים שום כוונה לקבל את הזר.
אז מה יש באוויר הקנדי הזה שמקבל את
כולם?
ואיך אפשר להעביר קצת מהאוויר מזגנים
הזה לפה, לצנן את ישראל הצפופה והעצבנית מחום.
