הגיבור הטרגי שלי התכופף להקיא. בגב קמור ושערות שמוטות, אפשר היה לראות את כל ארוחת הצהריים פורצת החוצה כאילו לא רצתה להיות שם מלכתחילה. כל הפלפלים האדומים, העגבניות, האורז, מרוחים על האספלט ונראים כמו גרסא רעה של קציצות. ג'וני שלי הרגיש כל כך שפוף ועלוב וחלוש. הבאתי לו בקבוק מים. הרי מה כבר יכולתי לעשות ועוד באמצע כביש 6? תמיד כשג'וני מרגיש ככה, הוא לא מהסס להביט בי בעיניים מתחננות ואני ניגשת לחבק אותו, מערסלת את ראשו לתוכי. ראשו של ג'וני נח בין שדיי ולא איכפת לי שהרגע הוא פלט את כל ארוחת הצהריים שלו כמו תינוק. אולי גברים תמיד צריכים להיות חזקים, אבל זה בדרך כלל, רק במלחמות. או קרבות איגרוף של שיכורים או לחילופין כשצריך לסחוב משהו ממש כבד. ג'וני מתעשת שנייה אחרי שנהייתי חולמנית וקורא לי לחזור לאוטו. נוסעים נוסעים נוסעים. כביש 6 הכי קרוב לאוטוסטראדה יום חמישי וכל הציפיות לסוף השבוע מתבשלות מאחורי הראש. אני נשענת לאחור ומנסה פשוט להיות. מדליקים את הרדיו וג'וני מזמזם את השיר. ואני תוהה למה מייחסים לקשרים תפקיד רציני כל כך בביטחון של חיינו. כלומר, למה קשרים אמורים לתת לי ביטחון. למה הם תמיד אמורים להגן עליי, וממה, לעזאזל. הוא מסיט את מבטו מהכביש אליי בחיוך ואני רק עסוקה בהקשבה לשיר כשרגלי מטופפות על תא הכפפות. הוא מנסה לפתוח בשיחה ואין לי סבלנות. אני עסוקה בפשוט להיות. ניסיתי להסביר לו במילים עקיפות. אז הוא אמר לי שהוא ניסה את זה בעבר והלך למיני סדנאות ועדיין הוא מוצא את זה מאוד קשה ליישום. הסברתי בתמורה, שזו לא בעיה חמורה, שהמדינה מתדרדרת כמו עקומה עצובה ואני מקווה שבקיץ לא תהיה מלחמה. בינתיים שינהג ויניח לי בנסיעה.
אבל ג'וני צריך להיות חזק כל הזמן. איך אפשר פשוט להיות כשהידיים כל הזמן קפוצות? אתה כל הזמן מתחרה מי יותר חכם ועסוק בלהוכיח את עצמך לכל העולם. ג'וני מתעצבן שהוא לא נהג מונית.
כשאני מערסלת את ראשו של ג'וני בתוכי, אני יודעת שזה הרגע היחיד שלו ביום שהוא שוכח מהכל. הוא אפילו אומר לי את זה. לא במילים כמובן, רק בתנועות הראש, שפתאום מתרככות ונמסות ומחייכות אליי מבעד לחולצה. רגע של חולשה שהוא תמיד מפצה עליו בשתיקות מביכות מאחורי ההגה, כמו עכשיו. באמת לא נהג מונית מצידו, הם הרבה יותר דברנים. עכשיו זה אני מולו מי יותר חזק ואני מגבירה את המוזיקה אבל השתיקה עדיין רועמת. גם אם זה לא ברור למה ועל מה ואפילו שהוא כזה קוף ואני כזאת יפה, האגו ימשוך את הריב עד סוף הנסיעה ואולי אפילו עד סוף היום. אבל איך אפשר פשוט להיות כשאין מנוחה?
שתיתי מים ועוד קצת מים, ואז מילאתי את פי במים וירקתי לכיוונו בחוזקת ממטרה. ג'וני שהיה מאוד מופתע כמעט ועשה תאונה (עוד סיבה למה הוא לא יכול להיות נהג מונית) הוא עוצר את האוטו ומביט בי בעצבנות. אז אני עושה את המבט הקצת מחוייך, קצת מתנצל ואומרת לו שהכל שטויות והוא יודע שעכשיו אין לו ברירה כי הוא לא יכול לשחק אותה חזק אחרי שירקו עליו מים והכי טוב יהיה פשוט לצחוק על זה. אז השרירים בפנים משתחררים, ואני מחבקת אותו, עכשיו שנינו חלשים כי הודינו בחולשה שלנו, או ששנינו חזקים, כי צריך להיות חזק כדי להודות בחולשה. או ששנינו פשוט כל כך עסוקים בשטויות אגו ואגרופים ששכחנו איך זה פשוט להיות.
