ואם אני בודדה וגלמודה עכשיו,זה כי זה זמן מלחמה. אנשים לא יוצאים, רק נכנסים לתוך מיגננה. אולי אני גם צריכה ממד. קר ונוקשה כמו פלדה, חסין כמו שור אל מול כדורים תועים, חצים של קופידון ושיברי אהבה. אולי עוד מעט תהיה אזעקה והלחץ יגלוש לאורך הגב, יחוויר את הפנים. נשב בגופיות בית ותחתונים, מקובצים, מכונסים מפוחדים. פתאום כולם ידברו אחד עם השני, כי מה כבר נותר לעשות. בטח יהיה איזה ילד או ילדה או נער או נערה, או מבוגר אחראי שיפחד יותר מכולם. האויר יעמוד ויהיה ריח מחניק של זיעה ונאדים. עדיף כבר מות גיבורים. מות גיבורים במיטה, או במטבח, בחלל ריק מאנשים, בלי שום פרצוף שרואה אותך ככה, חיוור והיסטרי כמעט מרטיב את הבגדים. אני נשארת עומדת ולא נכנעת לפאניקה המידבקת הזאת. גם אדישות היא ממד. היא קסדה מפלדה. שומרת ראשי ואפוד המגן שעל ליבי. מבטיחה לי בולם זעזועים. אני לא שומעת את האזעקה בכלל, כדרכם של המתכחשים, אני מתכחשת דרך שתיה חריפה ומרימה כוסית. כמה אירוני. שנייה לפני המוות להרים לחיים, אפילו ציני. טילים נופלים כמו ענק שזורק עלינו סלעים, רסיסים רסיסים נזרקים לכל עבר וכולם רצים ומקללים. החום נופל עלינו ועוטף אותנו בעוצמה של סירנות. זמן מלחמה זה שוב זמן של צפיפות. דבר שקיים בשפע במדינתנו הקטנה. מרוב הצפיפות אנשים מעבירים את מחלות הנפש שלהם אחד לשני. חרדות, פאניקה, לחץ. אז מה אני צריכה את כל זה במרוכז בממד של הביניין. הינה הממד שלי. עומד לו אטום וחסין. אני שותה עוד קצת וויסקי להרגיע את הפאניקה. פאניקה פאניקה, מה את מדברת מגרוני? מה את שרה לתוכי? מה את שרה מתוכי? תשירי שיר אחר, שיר רגוע. שיר נוגה. תרככי. ככה בממד שלי אני עומדת חסינה ושום רסיס לא חודר אליי ושום שבריר של אהבה. הפאניקה מחבקת אותי חזק עד ששריריה נרפים וזרועותיה נופלות מחבקות את צידי גופי.
בקרוב הכל יירגע. סאנת האנשים והמכוניות, יתפזרו בהפגנות ואבק, הכל יתערבב בתוך הנוף והבדידות שלי תהפוך ללבדות השלמה שלה. כמו שהיה לפני המלחמה. האדישות תהפוך לרוגע וכל אחד יחזור לתחביבים שלו, לא משנה עד כמה רגילים הם ומשעממים. יש משהו באווירה המלחמתית שאהוב עלינו. על הישראלים. לכידות. ההבדלים בינינו מטשטשים וכולם מתלכדים סביב המתח והפחד, המכנה המשותף של כולנו. הצפיפות אולי מקבלת את שם התואר היפה הזה, לכידות. אנשים אולי מרגישים פחות בודדים. אולי בגלל זה כל כך אוהבים פה את המלחמה. אני אוהבת את הלבדות שלי. כשאין מלחמה, אני יכולה לעשות את כל התחביבים שלי והכל מרגיש בסדר, כמו תיקתוק שעון שעומד על הדקה ויודע בביטחון מה יגיע ברגע הבא. ביטחון, אולי זה מה שחסר בעצם, תמיד אפשר יותר ממנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה