כל הדורות שאחרי השואה

איך להתמודד עם הזיכרון, איך להעיז בכלל לכתוב על נושא כל כך רגיש, עינייך מביטות בי ובתוכם עולם שלם בשחור לבן, קרובי משפחה עומדים קרוב אחד לשני, מזדקפים, עטופים בפרוות חובשים מגבעות. הבטת בי , בכלל לא מנסה להבין את העולם הזה אלא רק מסבירה לי מתוך העולם שלך, ואני התלמידה הכי טובה מקשיבה ושואלת ומקשיבה, מה אמא שלך אמרה לך על להיות לבד, מה היא אמרה כשהיית מתלבטת מול המראה, מה היא אמרה לך על בנים, אבל אני לא יכולה לתאר מה היא אמרה לך בפעם האחרונה שהתראיתם. איך היא נראתה מה היא לבשה ומה את זוכרת ממנה, בעצם מזה עוד יש לי קצת, הרי זה מה שסיפרת לי. אני צל לזיכרון שלכם מוכה האשמה.  אני בכלל לא רוצה להדחיק אני רק רוצה לחבק אותך. לשמוע אותך מדברת פתאום בפולנית או ביידיש

הזכרון מכיל אותי

מכלה אותי

איך אפשר להעיז בכלל

לכתוב על שואה

כל העובדות שקראתי בפוסטרים בלוחמי הגטאות ביד ושם, פרצופים חיוורים מקומטים מספרים סיפורם מסמר לי את השיער מעביר בי צמרמורת סרט נע שעובר לידי ואני מביטה בו כמו באקוואריום, עוקבת אחרי הדמויות עדיין הפרטים מפוזרים מולי.

שירים של אלתרמן שירים של פוליקר

על כל הזיכרון והאשמה

אני מתחילה להרגיש משהו, מתחילה להבין, מתחילה לקשר

עינייך מביטות בי את בוכה את לבדך

זה לא קרה לעם שלי

זה קרה לסבתא שלי

ולסבא

כמו קרוב רחוק

זה מבקר אותי

אני מנסה לדמיין אותך שם

השאלות תמיד פתוחות הרי זה לא הגיוני

איך בכלל שורדים את הלא אנושי

אני חוזרת ומשננת שוב את הסיפור שלך, גדלת בחבל זגלמביה בעיירה קראקוב בת למשפחה עם 10 אחים ואחיות גרת עם אימך וסבא שלכם, מעל המפעל שלו, היית חוזרת מאוחר הביתה ואמא שלך לא היתה אומרת כלום מלבד לשאול אותך מה השעה, הסיפור מתגלגל לי בתמונות בראש, מחנה עבודה ומחנה עבודה ומחנה עבודה ומכונות גדולות מתכתיות

איך סבא חיזר אחריך בגיל 15, איך נתקל בך שוב במקרה ב 48' ברחוב אלנבי  בתל אביב,

כשזה מגיע אליכם הזוועות פחות מעניינות, אלה הניסים, הניסים מסמרי השיער

מי יצר את השנייה שהשומר לא הסתכל וגנבת כריך, מאין הגיע המחזר העקשן שדפק על דלתך עם חבילות של אוכל, איך ראית את אחותך מעבר לגדר והיא מיהרה לספר לך איפה האחות האחרת

ועוד נס שלפעמים אני כמעט ונוגעת בלחי שלך מחבקת אותך ומלטפת את השכמות.

והזכרון הזה של אומה שהיא סבתא שלי גורם לכולנו לבכות ולהתחבק כמו בזמן מלחמה

ואולי גם זה נס קיומנו 

מדגדג לי את הדגדגן

בקצה של רחוב נשענת אישה יפה לאחור בשמלה קצרה שולפת סיגריה דקיקה, שואפת עמוקות ומפזרת ענן עשן סביבה. מתוך הערפל היא מתגלה ביופיה הפריזאי ומבטה החד שמגרש כל מבט תועה לעברה. היא מפשקת את רגליה בלי שום דאגה לשולי שמלתה הנמתחים ומותירים פתח קטן לסקרנים. אבל זה עידן שבו הסקרנות גוססת. המידע נגיש יותר מתמיד, מפוזר מסביב, בלי קטגוריות, בלי "מי נגד מי". ואין כבר יופי פריזאי. יש ציצים זקורים או שפתיים מנופחות, וכל תיאור כזה מגרה את הדימיון שכבר הוסט מתרבות פורנוגרפית אל יחסי מין שכמעט ולא מדברים לאף אישה שאני מכירה. דפי מפזרת שיערה בשמש, האין זה סקסי?

"משיכה מינית מורכבת מחמישים אחוז של מה שיש לך, ועוד חמישים אחוז של מה שאנשים חושבים שיש לך" סופיה לורן.

מי מחליט מה סקסי עבורינו?

האם אצילי זה סקסי? האם כריזמה ואסרטיביות? ומה הסקסי הזה אומר לנו מלבד אותה אנרגיה מינית שמושכת כמו מגנט?

אם ישראל הולכת ונהיית שמרנית יותר בניגוד למתירנות המינית שכל כך מאפיינת את מדינות המערב. איפה זה משאיר אותנו? איפה זה משאיר את דפי?

אני רוצה לשבת ולכתוב את מה שהתודעה שלי מתקשה לעכל. רק כדי שאוכל להבין יותר. לפרוס את החוטים על הרצפה לחפש את הקצוות ולהתיר את כל הקשרים. אולי זו בכלל שאלה פילוסופית.

אתמול ראיתי את הפקות התיאטרון של י"ב. נגררתי כמו אחות גדולה למופת לצפות באחותי הקטנה מגשימה את עצמה על הבמה. יפה וקורנת, באתי לראות מה אפשר ללמוד ממה שהחבר'ה הצעירים העלו מציגים. הם מציגים את העולם בעיניים שלהם והם העיניים של הדור הדיגיטלי, ילידי שנות ה90 שגדלים על פורנו ופייסבוק ועוד כל מיני דברים רעים שעושים אותם ילדים בצורה מעצבנת.

בחנתי את העיסוק שלהם במיניות. קודם כל אם השחקנית היתה יפה- הדמות שלה היתה מינית, ואם לא- הדמות שלה היתה מצחיקה או שהיא שיחקה גבר. כלומר אין פה "גם וגם" ואולי בגלל שאלה מחזות ישנים. השחקנית היפה ביותר היתה המינית ביותר והיא שיחקה זונה, לא בלי רגשות אשם. הקהל הריע כשהמוזיקה נהייתה קופצנית ואל הבמה קפצו שחקניות בחצאיות קצרות.

אבל מה רע בזה? או למה זה מרגיש רע?

כמעט ועלה שיח כזה אל האויר בפורים. כאשר מידי שנה חוגגים שחרור ומיניות ומישהו צוחק על משהי לאיזו זונה היא הולכת להתחפש.

אי אפשר לדבר על מיניות מבלי לדבר על פורנו.

בארה"ב כבר מדברים על זה שהפורנו הורס את היחסים בין גברים לנשים, כאשר הוא גורם לגברים לראות נשים כחפץ ועל כן גורם לקשיים וכשלים בתקשורת בינהם. בנוסף הפורוגרפיה צובעת את המיניות בגוון אחיד שלא הרבה נשים מזדהות איתו. עולם הדייטינג עובר לדיגיטלי והעולם הסקסי יחד איתו. בדרך אנחנו מאבדים את גולת הכותרת של ספרי הדרכה של סקס(מקור אמין וטוב לחינוך מיני) : תקשורת ואינטימיות. מה שלא עובר מסך גדוש מציצות ושפיך.

מעבר למה שהפורנו מכתיב לנו כסקסי, הבעיה נרחבת הרבה יותר.

אז אני חושבת שנעשה לנו עוול. אידיאל היופי לבדו לא אשם בזה. וקשה לשים את האצבע. אבל אם נחקור את המיניות נראה שיש בה מסרים סותרים שקשה לנו לקבל. האם מיניות היא אסורה? האם אישה שהיא מינית תיתפס כקלת דעת? במדינתנו השמרנית (כפי שכבר ציינתי) אנו מחונכים לכך שהמיניות שמורה ומתפרצת רק בין 4 קירות ועם הבן זוג שלך (חבר/בעל). ואם את מינית למדי ייתכן שלא יקחו אותך ברצינות או יחשבו שאת קלת דעת, במילים אחרות: מפגרת.

אבל דפי נושפת עשן על כל החוקים האלה. היא מתמתחת לאחור וקולטת מבטים רעבים שגורמים לה לסרב בתחושה של סיפוק.

411 לפנה"ס עולה מחזה בו נשים מתאגדות ומונעות יחסי מין מבעליהן כדי שתיפסק המלחמה (ליסיסטרטה)

היופי והמיניות ככלי, אולי אפילו כלי נשק. עדיף מרובים לא?

כשתרבות המערב שוב מאכזבת, אי אפשר שלא לפנות לתרבות המזרח כדי לקבל תשובות או לפחות השראה.

הכפר קאג'ורהו בהודו מתהדר במקדשיו המפורסמים, עליהם עיטורים מסותתים באבן בדמות הקאמה סוטרה. שושלת הצ'אנדלה העתיקה אשר יצרה את המקדשים הללו (הם בני 2000) שנה, האמינה שישנם 2 דרכים להגיע להארה רוחנית: יוגה (תפילה) ובהיוגה (דרך הגוף) - אורגזמה.

מעבר לכך, תרבויות המזרח מקשרות בין אנרגיה מינית לאנרגיית החיים. לטענתם זו האנרגיה שעושה את האדם לתוסס ומלא חיים.

לסיכום : משפט של וודי אלן:

"אני לא יודע מה השאלה, אבל מין הוא ללא ספק התשובה"