יום ראשון, 22 באוגוסט 2010

תמימות רשתית


אחד מהיתרונות הצרופים שחולל האינטרנט בחיינו, הוא האפשרות לכתוב כל דבר שעולה ברוחך ולקבל אינספור הזדמנויות, סוטות פחות או יותר, מהנושא עליו חשבת מלכתחילה. אבל באמת, דרך נפלאה להרחיב אופקים. הינה ככה במקרה הגעתי לאתר please rob me . שאם תעשו פה "העתק"
ותדביקו בשורה הריקה למעלה, תגיעו גם אתם אליו.
http://pleaserobme.com/

אומנם כבר נאמרו הרבה דברים על מחדל הפרטיות שרץ באינטרנט, כמובן איבוד הפרטיות וכו', אבל נראה לי שאנחנו עדיין ממש תמימים ולא יודעים מה באמת מתרחש סביבנו.
אם לפני עשר שנים, לא היינו יושבים בכלל מול המחשב, היום יכול להיות מצב שאנחנו מניעים את עצמנו לקום ממנו. הדור שגדל לתוכו, כבר מתחנך עליו. והוא שונה מאוד. הוא הרבה יותר גלובלי.
לאט לאט האינטרנט מתחכם עלינו. הוא עולה יותר כסף, הוא מקשה על הפרטיות. אפילו פייסבוק, בלי שנשים לב, הפך את הגדרות הפרטיות לקשות יותר. וזו לא המצאה שלי.
http://blogs.forbes.com/kashmirhill/2010/05/17/figure-out-your-facebook-privacy-settings-with-reclaimprivacy-org/
באמת מה אנחנו מחפשים עם האינטרנט הזה, וכמה הוא עתיד לגדול?
האם כבר קם הגולם על יוצרו?
"please rob me" מנפץ לנו בפרצוף את מה שחשבנו שאנחנו יודעים על האינטרנט. כי פתאום הוא שופך אור על זה שהפייסבוק והטוויטר הוא כלי נפלא לגנבים. אנשים מתייחסים לאינטרנט כמו בית. האנונימיות מורידה את הבושה ואנחנו, כמו בביתנו, לא מתביישים. ואנחנו יכולים לספר, על המכונית החדשה שקנינו. אנחנו יכולים לנסוע לחו"ל ולהשאיר אורות דולקים בבית, אבל לספר לכולם באינטרנט איזה כיף לנו בחו"ל...

ובהחלט קרו מס' מקרים באמריקה הרחוקה, של אנשים שתכולת ביתם נשדדה כי האדם הלא נכון גילה שהם לא בגבולות המדינה.

אז אולי חלקכם אומרים- טוב מה כבר יש לגנוב אצלי, ואיך זה בכלל יגיע לידיים לא נכונות, אבל באמת, הכל באינטרנט כל כך נזיל. ועוד כמה שנים, הדור שגדל ומתחנך על גבי הרשת, לבטח יוציא מתוכו גנבי רשת מוצלחים ומתוחכמים. ואנחנו נתהה מה קרה לפרטיות שלנו ואיך היינו כל כך אידיוטים.

העתיד, אולי רחוק, מפחיד, מבטיח ולא ידוע. וכמו שהאינטרנט הוא השירות הטוב ביותר לסקרנות שלנו, כך אני סקרנית לדעת, האם יקום הגולם ויגנוז את יוצרו.

יום שני, 16 באוגוסט 2010

the dark days

מה הם אותם ימים של פרידה? אפורים? ורודים? הקלה צרופה בריקנות?
מהו גבול הפרטיות פה שמותר לי לחצות?
כמובן שזה ויכוח ישן, הפרטיות באינטרנט, ומה שמתחשק לי באמת זה לנצל את המקום הזה לפרוק הכל, אבל ה-כ-ל, כי למה לשמור בבטן? במיוחד מאז שחזרתי מהודו, הבטן שלי, בוא נגיד- לא מה שהייתה פעם.

אז בין לבין שאני נלחמת בעצמי, רציתי בעצם לקרוע את החולצה, להיכנס לתוך חדר מלא אדים, בנחישות, בתוקפנות, לחפש אותך בין כל החום הזה, להצמיד אותך לקיר, להרגיש רק את הרטיבות באויר, את הרטיבות בין רגלייך, השפתיים שלך מסתכלות עליי בהשתוקקות, אדומות ונפוחות כמו תותים, מתוקות ורכות ורק לי מותר לגעת... כמו שחקנית קולנוע נכנסת לי לחיים, בלי להתריע ממלאת לי אותם תוך שנייה בזוהר, הקרנות בכורה היו חלק רגיל מימי חמישי, וכל התנגדות תשתמע כחוסר תרבות מצידי.

קרעתי לך הפעם את החולצה, נטפת לי מתחת לרגליים, נכנסתי לתוכך בכורח מס' אצבעות, פוצעת אותך בלי להרגיש, את יודעת שאני לא עדינה, נהמת לי באוזן שאת רוצה עוד ועוד ושוב, נישקתי לך בעורף, נשיקה נשיקה נשיקה, מטפסות אחת אחרי השנייה כמו שורה של נמלים על גבך, מלטפת לך את הישבן כי אי אפשר לא להתייחס אליו, את מנסה להרגיע אותי, אבל אי אפשר, זה כביש מהיר, את חייבת לעמוד בקצב. זה אנוכי, זה יצרי, זה כל מה שחשבנו שטוב וברגע מתמוטט...

רציתי להוציא הכל, אבל יצא רק פורנו