סטטוס קוו VS אושר

המעבר החד למדי בסיום הלימודים אל עבר ה"חיים האמיתיים" קרי חיים מלאי מחויבויות, אולי בפי אחרים- מלאי סבל. מעבר שהוא מסדרון צר לעולם חדש שבו אתה חייב: לקום בבוקר וללכת לעבודה.
העבודה היא "עבודה של גדולים" והיא יכולה להישמע, מגניבה, מאתגרת, אבל בעצם היא סבל נוראי וכל בוקר אתה אתה באותה התלבטות " אוווף איזה כאב ראש אולי אני אגיד שאני חולה?"
אבל המעבר מסטודנט לחיים האמיתיים הוא לא רק זה- המעבר הזה שולח אותך לחפש בגוגל פרשנויות ופיענוחים על אושר. מהו אושר? איך חווים אותו? איך לעזאזל אני חוזרת אליו שוב? וכל הידיים המחבקות אותי עכשיו ומנחמות יכולות ללכת לעזאזל- כי אני לא מכירה אדם שלא תהה על קנקנו של האושר והרי זה בהחלט קנקן מסקרן.
להלן הגילויים:
1. יש הרבה יותר מחקרים ואנחנו יודעים להגדיר הרבה יותר טוב מה זה "לא אושר".
מה זה דיכאון, מה זה חרדה, מהם הדרכים המהירות להתאבד בלי להותיר אחריך מהומה או מבוכה. במצב מבלבל שכזה, חשבתי אולי שאפשר להגדיר את האושר על דרך השלילה- אנחנו מאושרים כשאנחנו לא סובלים? מצד שני אתה יכול לא לסבול אבל להיות כמו השיר המפורסם של הפינק פלוייד. (i have become comftrobly nomb)
2.חיפושים נוספים ורחמים עצמיים העלו בי מחשבה נוספת והתחלתי להגיד לעצמי: " תראי את אלה ואת אלה ואלה ואלה"
להלן- האנשים שבטח יותר קשה להם ממני בחיים
"ולעזאזל תגידי תודה".
בהמשך היום נתקלתי במקרה במשפט הבא: "אושר הוא סבלם של אחרים". ועכשיו אני שואלת אותכם: מהו באמת טיבעו של האדם?
בליל המחשבות על אושר גרם לי לתהות- לא רק מהו אושר אלא- מה בעצם עומד בדרכו? ואם לשאול את השאלה הנכונה: למה שינויי הסטטוס האחרון גרם לי לחפש את הערך הזה בגוגל.
האושר הטהור שליווה אותי בשנים האחרונות, ובפרט ב3 שנים האחרונות (הזיכרון הוא דבר חמקמק) כסטודנטית בבן גוריון- התחלף ביותר מידי דאגות. דאגות?
כנראה שדאגות הינם תמרור עצור לאושר שלנו ומעכבות אותו בכביש המהיר של הסרטונין בגופינו.
מאוד הגיוני נוכח המקבלה שהלחץ הוא האוייב מס' 1 של האורגזמה.
 הדאגה היא האוייב מס' 1 של האושר.
והרי כל אסוציאציה של חיים נטולי דאגות הינה תמונה של חוף ים, עצי דקל ומלא ג'ויינטים (או בקיצור גואה)
מה שהוביל אותי למסקנה: אין אושר כמו אושרו של אופטימיסט- וזה האור הירוק בדרך שלכם למצוא אותו.
מה שמחזיר אותי לשלט הגדול שהתנוסס מעל  כביש ראשי בדרך אל העיר ההודית אינדור- לצד תמונתו של גנדי ציטוט נבחר:
"if you truely belive in god so do your best and try not to worry"
ואם הודו רחוקה מכם- אז מספיק מבט אחד באוסטרלי שטוף שמש שיגיד לכם:
"no worrys mate"

ג'וני לעזאזל

ג'וני השפיל מבט למטה בבוז. "למה מי נראה לך שאתה בכלל?" הגבות שלו התכווצו וחשפו קמטים חדשים בפנים. בטח השמש, לא הגיל. 26 זה מוקדם מידי, לפחות לפי סטנדרט אירופאי. איש אבטחה נדחף לזירה "הלו מה קורה פה?!" בפנים לוהטות אדומות, למרות שערב וחושך. אבל ילדה קטנה מפוחדת עמדה שם בפינה ולא ידעה מה לעשות. חסרת אונים, גורה עם מאות אוזני זאבים מתקרבים בחשיכה. היא היתה בורחת, אבל ג'וני לא ייתן לה. במקום זה הוא דוחף אותה לפינה "את תהיי בשקט רגע שומעת" הגבר השני נקלע לסיטואציה לגמרי במקרה, רק פסח בדרכו הביתה מהעבודה, איש הייטק, מסיים מאוחר. דווקא נראה נחמד, לא לבוש מידי, לא מרושל מידי, קצת עייף. ג'וני היה כל זה רק בלי הקצת, הוא היה לעיתים מסודר, פתאום מרושל, מצבים של גברים: יום עסל, יום בסל, מצב רוח חרמן+רעב+עייף, שיכור. בטעות נתקלו אחד בשני, טעות שבטח אותו זר מתחרט עליה ואני שמחתי עליה מאוד. לא ציפיתי שהוא יאבד שליטה ככה, הרי הוא מכיר אותי כבר שנים. כשאני הכרתי אותו זה היה במקרה לגמרי, הוא נכנס לחנות שעבדתי בה וחיפש עבודה, במקום להשאיר טלפון, לקח את שלי. בדיוק סיים את הצבא עם כל החופש הזה בעיניים והרצון לבלוע את העולם. עיניים שהיום קצת יותר עייפות ומחפשות את השלט לפלייסטיישן. עדיין אהבתי אותו.

"אז מה קרה?" הוא שאל אותי בתקיפות, "ואתה, אתה לך מפה, אל תתערב, לך הביתה זה לא קשור אליך"

"נשמה אל תתני לו להתייחס אלייך ככה" הוא אמר לי בתחינה

"אל תתערב אמרתי לך!! לך מפה"

"תודה זה בסדר" זרקתי, בלי להתכוון, חושבת בעצם, איזה איש טוב אתה, תודה.

אז מה הוא אמר לך? מה הוא עשה לך?"

"הוא לא עשה לי כלום" אני אומרת לו אבל רואה שהוא פשוט לא מאמין. התעצבנתי וניסיתי לזוז ממנו אבל הזרועות שלו חסמו אותי והדביקו אותי אל הקיר. "את לא הולכת לשום מקום" "אני כן" היישרתי אליו מבט חצי מתכוון חצי נכנע, קצת מתבייש, בלי לדעת ממה. פתאום ג'וני שלח יד לעבר החזה שלי, תופס לי בשד "ככה הוא עשה לך?" תופס לי את השד ומסובב "תלך מפה אתה מכאיב לי" העפתי אותו. איש האבטחה הגיע, כולו אדום "הלו מה קורה פה?!" "תגידי לו שהכל בסדר" ג'וני לוחש לי "תגידי לו עכשיו". "הכל בסדר" אני אומרת בקול רועד. ג'וני מזיע מעליי -איך הגעתי למצב הזה- חולף לי בראש עשרות פעמים, חסרת מנוחה ג'וני עדיין חוסם אותי אני רק מנסה לסדר את השימלה בתקווה שיתעייף ממש בקרוב או שירצה ללכת לאכול, אני הרי מכירה אותו כל כך טוב "אני בסך הכל רוצה שיהיה לך טוב" הוא אומר לי בפה מהביל מאלכוהול "אני פשוט לא יכול לראות את כל הגברים האלה מתחילים איתך זה מטריף אותי" אני מסתכלת עליו ופתאום הוא הגור חסר האונים ומפוחד, בא לי לצעוק עליו, ברחוב וליד כולם "אתה משוגע ופסיכופט וצריך טיפול דחוף! במקום זה אני אומרת לו: "יש לך מזל שיש לך אותי אז אל תהרוס את זה" ומשחררת אנחה. כאילו שהוא לא הרס את זה כבר, כאילו אין לנו שום דפוסים של הרס שחוזרים על עצמם. אבל ג'וני ואני זה סיפור של שנים שהברק עבד בו כמו הברק בעיניים שלו. הוא שולח ידו אליי, אני מתחמקת וחוזרת לזרועותיו "אל תעשה את זה שוב" אני אומרת לו בתקיפות "אני לא אעשה" "מבטיח?" "נשבע, בתנ"ך אני נשבע" אבל הלב שלי לא הפסיק לדפוק וכל הזמן חשבתי על הזר הזה שלא ידע מכלום אבל ידע הכל.

אוויר קנדי צלול כיין

קנדה פותחת את רגליה למאות אלפי מההגרים מידי שנה. עולם ראשון, שני שלישי you name it וכולם רוצים להגיע למדינת האייל המייפל, על פי הסטריאוטיפ, או למדינת אמריקה הצפונית שיש בה טים הורטון במקום סטארבקס וקצת פחות אחוזים של השמנת יתר, אם כי הם מתרחבים כשהאוכלוסייה עוברת את גיל ה30.

ב3 למאי נחתתי באמצע מדינה ענקית. זה מצחיק שתמיד מנסים להסביר לתיירים את הסדר גודל של ארצנו הקטנטונת ואנחנו מתפלאים כשהם לא מבינים, כמותנו, כשלמעשה גם אנחנו מתקשים להבין סדר גודל של מדינה עצומה כמו קנדה לדוגמא ואיך זה משפיע על התושבים. ככה הגעתי לאמצע שומקום באמצע קנדה. למה זה שומקום? כי לקנדה יש שתי ערים מרכזיות ושתיהן במרחק טיסה מהמקום הזה, שמבודד שעות ארוכות של נסיעה עד שהמישור כבר איננו מישור, מה שמביא לכך שרוב האנשים בווימפאג לא יצאו מגבולות המחוז, ואתם יכולים לדמיין לעצמכם איך נראים אנשים שמעולם לא יצאו מהכפר שלהם.

קוסמופוליטן, איננו רק משקה קוקטיל של כוסיות בשמלות מיני, הוא גם כינוי לאיש העולם הגדול שראה תרבויות שונות והכיר אנשים ממדינות שונות בעולם. האיש הזה הוא בוודאי פתוח יותר, אולי הוא מתהדר במלבושים ממדינות שונות אז יש לו סטייל מיוחד יותר, אבל ענייו הפתיחות פה הוא המרכזי, כיוון שזו תכונה שאסור לזלזל בה ולא בכדי. ואולי אנשי ווימפאג מעולם לא יצאו מארצם, אבל קנדה עצמה היא קוסמופוליטית. אנשי ווימפאג לא צריכים להרחיק כדי לפגוש תרבויות אחרות. הקנדים הלבנבנים והחייכנים הם כמעט מיעוט מול כמויות המהגרים מהודו, אסיה, כל מקום בעולם. כך ווימפאג מתהדרת במגוון המסעדות האתניות שלה. כך ישבנו קבוצת ישראלים במסעדה סינית קטנטנה שנראית כמו מסעדת פועלים סינית, והאורחים מכל רחבי תבל. תבל הרחבה מתקבצת לתוך קנדה ולנו רק נותר לקנא.

לקנא על מה? יש שיגידו שקנדה היא בכלל לא מדינה. אין לה אוכל משלה, אין לה לבוש מיוחד, הטלויזיה שלה היא אותה טלויזיה של צפון אמריקה ואותו ערוץ מוזיקה, אפילו הג'טס (קבוצת ההוקי המקומית) עברו לארה"ב לתקופה, בלי לפחד מאכזבת האוהדים, שבעצם חיכו להם ועוד עתידים לברך את חזרתם. אבל קנדה לא סופרת גבולות ואפיונים, אולי היא בעצם היבשת הגלובלית שאכן רואה אנשים כאנשים?

ואולי כאן מסתתרת הקנאה.

Canada has never been a melting-pot; more like a tossed salad.

Arnold Edinborough

ללא דמות צבר קנדית, אלפי מהגרים מגיעים עם רצון לפתוח חיים חדשים כאשר הדבר היחיד שהם מתאימים למקום הוא הנימוסין שלהם. בדיוק הפוך מכור ההיתוך הישראלי והנימוסין המגוונים שהיום כבר כמעט ואינם.

למה בכלל צריך להגדיר כל דבר? האם זה טוב? אם תשאלו את הבודהיסטים הם יגידו לכם שהסבל מקורו מין ההגדרה, מהגבולות וקווי המתאר שאנחנו תוחמים את עצמינו. אף אחד בקנדה לא מתעצבן על המהגרים, כמו שאף אחד לא שאל אותי אם אני תיירת ומאיפה אני מגיעה, כי הם כל כך רגילים לאנגלית קלוקלת.

כמו שאמר לי חבר קנדי, "אנחנו פשוט לא מפחדים מהזר". וזה לא משהו חדש. כשעבדות השחורים בארה"ב היתה מקובלת וידועה בקנדה תמיד גינו את התופעה ויצאו נגדה.

it's going to be a great country when they finish unpacking it.

Andrew H. Malcom

וככה קנדה ממשיכה להתהוות ורוצה ליצור את המיתוג החסר שלה, שכן כיום לאף אחד אין מושג מה בדיוק עומד מאחורי הלאום הזה מלבד הרים של שלג ואייל צפוני.

תהיות רבות לגבי הסיבה לפתיחות הזאת, הביאו אותי למסקנה שאולי זה בגלל גודלה האינסופי של המדינה, על כל הילודה השלילית שלה, בדיוק ההפך מישראל, אבל גם בארה"ב לא חסר מקומות לגור בהם ועדיין היא כל כך גזענית. אז אולי זה בגלל שכל כך משעמם שם? אבל אני יכולה לחשוב על עוד מדינות שוממות בלים שום כוונה לקבל את הזר.

אז מה יש באוויר הקנדי הזה שמקבל את כולם?

ואיך אפשר להעביר קצת מהאוויר מזגנים הזה לפה, לצנן את ישראל הצפופה והעצבנית מחום.

דברים שאני לומדת מהאחיינית שלי

Terrible two . האחיינית שלי היא בת שנתיים וחצי, זה הגיל הכי כייפי שיש, הם מתחילים לדבר והמילים שיוצאות מהפה מלאות מתיקות ותום, אמיתיות כמו שרק ילדים יודעים להיות כל כך אמיתיים. בכל זאת הביטויי הזה באנגלית, הוא נחלתם של הורים רבים שחווים לראשונה את התנסות הילד שלהם באמירת "לא" אסרטיבי לכל בקשה. מדהים כמה אפשר ללמוד אפילו רק מלהתבונן בילדים.

 האחיינית שלי כבר שנתיים וחצי מתהלכת על פני העולם, ליתר דיוק היא מתהלכת בעיקר בישוב מרוחק מעל ואדי קלט, ליד ירושלים. כל זאת וגם העובדה שאין לה טלוויזיה, לא עזרה לה להתחמק מההשפעות המגדריות שמתחילות בחדר הלידה. אני הייתי התמימה לחשוב שזה בכלל אפשרי.

"אני רוצה שמלה" אומרת האחיינית שלי וברגע מעיפה מעליה את המכנסיים והחולצה.

"אבל למה?" אני שואלת, באמת רוצה לדעת מה הסיבה.

"ככה"

"את לא נולדת אישה, את נהיית אישה" סימון דה בבואר.

 כל ניסיון לחלוב את האמת מהילדה (בשלב הזה של חייה אמור להיות כל כך קל וטבעי) נגמר ברצון שלי לחבק אותה ולהביא לה נשיקת דודה.

אחרי שניה היא חוזרת מאושרת לבושה בשמלה ורודה מסתובבת במקום ומנסה להרגיש את שולי שמלתה, אולי גרסה מוקדמת למרילין מונרו.

שמלה זה יפה וזה נחמד, זה לא העניין. למעשה יש פה כמה עניינים שונים לגמרי:

א.      כרגע היא לא שמה לב לזה, אבל בעתיד הלא רחוק השמלה תגביל את תנועתה. תגביל את התנועה שלה ממשחקי ספורט תחרותיים, או סתם משחקי חוץ כמו טיפוס על עצים, למשחקים בתוך החדר. תגביל את התנועה שלה בעתיד היותר רחוק, לשים לב לשולי שמלתה ללא הרף.

ב.      התעסקות יתרה במראה החיצוני. (ובשלב כה מוקדם בחייה!)

האמת שאני יודעת למה היא אוהבת ללבוש שמלות. לפחות אני חושבת שאני יודעת, כי זה ההסבר הכי הגיוני. בגלל שהיא כזאת יפה (באמת האחיינית שלי היא יפיפייה קלאסית) כל פעם שהיא לובשת שמלה היא יוצאת אל החדר וכל הנמצאים מתפעלים ממנה ואומרים לה כמה היא יפה. ברור שהיא תרצה לחזור על מה שמעניק לה כאלה תגובות חיוביות ותשומת לב.

מובן לגמרי.

נשים אוהבות ללכת למספרה.

יש נשים שמשקיעות כסף רב במניקור/פדיקור, החלקות/תוספות לשיער, קוסמטיקה... למה? נשים אוהבות להרגיש יפות.  זה הכיף שלנו. יש תעשיות שלמות שחיות מזה. יש גברים שחושבים שזה בגללם, שאנחנו מתלבשות יפה, מסתדרות, לכבודם- טעות נפוצה. צר לי לנפץ לכם- אתם לא באמת מרכז העולם. זה לגמרי בשבילנו. פשוט כי זה נותן לנו הרגשה טובה. זה כיף לנו ואנחנו אוהבות את זה. אגב, תמיד נשמח לשמוע את זה (שאנחנו יפות, לא שאנחנו מרכז העולם).

אז מה רציתי מהאחיינית שלי בכלל?

לשים את הדברים בפרופורציה.

בגלל שזה נחמד מאוד להיות אישה, להיות יפה, אבל..... אנחנו לא בובות. ופה נמצא הקו המטושטש הזה, בו נשים מחפשות גבר עשיר, גברים עשירים לועגים להן, החברה מעבירה לנשים מסר כל הזמן היופי הוא ערך עליון. אבל ה"חברה" הזאת היא בסך הכל המדיה התקשורתית (הטלוויזיה,  פרסומות, סרטים, אינטרנט) שמנוהלת בידי גברים. זו לא קונספירציה, זו האמת שנחשפת בהתבוננות של יותר מ2 דקות. וזה מקומם של הפוסט פמיניסטיות לצאת ולומר:

את יפה, את יפיפייה. זה בסדר, זה אפילו משאב של כוח.

אבל..

זה לא כל מה שחשוב.

 ואני מתדרדרת עכשיו לתוך קלישאה, ש..

היופי הוא פנימי.

בסך הכל, את יכולה להיות הכי יפה שיש,

אבל בסופו של דבר,

האישיות חשובה הרבה יותר.

קול חוזר לזמן לחזור

הזמן נמרח לי עכשיו כמו שוקולד על פרוסת לחם. איזה לחם שתירצו, לבן, מלא, שיפון, אולי בכלל מצה? אבל מצות עושות בעיות בעיכול, וזמן שנמרח הוא קצת ביזבוז. אז חשבתי אולי לכתוב על זה משהו. בכיתה ד' היה לנו שיעור בבה"ס היסודי, ואני אין לי זיכרון חד להתפאר בו, אבל את זה אני זוכרת. המחנכת סיפרה לילדים ישובים מיוזעים בכיתה אחרי הפסקה מלאת מרץ והשתובבות, על השעונים הקדומים. שעון החול ושעון השמש. אחר כך ניסינו להכין כאלה, לא בכיתה, ואולי רק אני. אבל כילדה בלי שעון, בלי טלפון, זה נחמד להשתעשע במחשבה של תקיעת מקל בחול ולפי זה להחליט מה השעה.

מאז חלף הזמן וככל שאני גדלה בשנים אני מעריכה אותו יותר ויותר ולכן משתדלת שלא לבזבז אותו.

זמן שחולף לא חוזר,

הזמן, כמו חול בתוך מיכלון של זכוכית, חומק במהירות ומלחיץ.

כן, עוד שנייה ייגמר לו הסמסטר האחרון ואין לי טיפה של מושג מה עושים עם המידע הזה.

אבל על הזמן אפשר להסתכל מזוויות רבות ומשונות ולא רק אם יש ממנו או אין ממנו. לפעמים אנחנו מדביקים אליו מנהגים כמו אכילה בשעה מסויימת או שינה בשעה מסויימת. כמו לדוגמא, לפני שבוע תיכננתי אימון ריצה אבל מאורעות היום הובילו אותי להגיע הביתה רק ב11 בלילה. היה 12 וחשבתי אם לצאת לרוץ. מאוד רציתי אך לנגד עיני עמדה המחשבה- שעכשיו 12 בלילה ומה קשור עכשיו לצאת לרוץ? אבל אם אני רוצה מה איכפת לי בכלל ש12 בלילה עכשיו? החלטתי בראשי שעכשיו 7 בערב וזה טיבעי לגמרי שאני אצא לרוץ. ויצאתי. יש לנו זמנים לכל דבר בחיים. זמן לקום, זמן לעבוד, זמן לנוח, אנחנו אומנם נוהגים לקטלג אנשים, רגשות, כל דבר שצף אל תודעתנו. אבל החברה, מקטלגת אותנו בחזרה כשהיא מגדירה לנו משבצת זמן לכל פעילות בחיים. לדוגמא: "טיול אחרי צבא" בארץ אתה לוקח שנה הפסקה למען טיול וזה לגיטימי לגמרי, אם אתה אחרי צבא. אולי זה ייתפס קצת פחות לגיטימי בגיל 32, בעיני החברה הישראלית שלנו כמובן. בחו"ל נתקלתי בהרבה אירופאים מבוגרים שלקחו לעצמם פסק זמן שכזה לטייל. זה אפילו קצת יותר הגיוני, בעוד שבארץ זה מעין חוויה שנועדה להשכיח את הקשיים שעברנו בצבא, כשאתה מטייל כאדם בוגר יותר, זה טיול אחר. כמובן שזה עניין אינדיווידואלי, רק על עצמי ידעתי לספר ואת הטיול הארוך שלי, ידעתי שאני רוצה לעשות טיפה יותר מאוחר, כדי לעשות אותו כמו שצריך. אם כך, לא רק שאנחנו מקטלגים אנשים וחפצים כדי לעשות לנו סדר, החברה מקטלגת אותנו במשבצות של זמן כדי לשמר על איזה סדר מסויים שנראה לה הגיוני.

אבל האם באמת יש בזה מין ההיגיון?

לפי השיגרה הרווחת בארץ, העתיד צופן לי בית בסגנון איקאה וערבים שמסודרים לפי לו"ז התוכניות של ערוץ 2.

לא רק זה, אלא שהזמן אפילו שגור לנו בשפה, כשביום שישי בערב יוצאים מאוד מוקדם, או בוחרים להישאר בבית להימעך מול סרט, אנחנו אומרים "הזדקנתי" . החברה אומרת ומבהירה היטב מה מתאים לגיל 20, מה מתאים לגיל 35, ואני בוחרת להסתכל על זה כמו שהסתכלתי על אימון הריצה- אם מתחשק לי פארק מים, לא אכפת לי שאני לא בת 12. ואולי אותו הערב בכלל לא התחשק לי לצאת. דימויי השפה האלו לוקחים את ההתבגרות למקום שלילי של עייפות וחוסר חשק, כמו שהחברה מנסה לארגן אותנו בתוך מרוץ הישרדותי מתיש. במקום לראות את מה שחיובי בהתבגרות, החוכמה שמצטברת, הניסיון חיים, הידע הכל כך חיוני על עצמנו- מה עושה לנו טוב, מה עושה לנו רע.

אבל אני בכלל חשבתי לכתוב משהו משמח ואופטימי כמו האביב, בגלל שזה פסח עכשיו ואי אפשר להתעלם ממה שפסח מביא איתו, למרות שבהחלט הייתי רוצה להתעלם מהגפילטע פיש ומכל אותן הפרסומות שדוחפות מכורי קניות כמותי לקניון. הזמן הוא לא גורם שצריך להילחץ ממנו. ישנם אפילו פתגמים בעיברית- "כל עקבה לטובה" "כל דבר לעיתו" דהיינו- מה הלחץ? החיים הם לא שעון חול ואין דבר כזה באמת שעון ביולוגי (להלן- אימוץ) ,

מה שמוביל אותי להסתכלות היפה ביותר על זמן, ממקום הרבה יותר טבעי, מנקודת מבט של הטבע.

בעוד החברה מותחת לנו קו לינארי מין הלידה אל עבר מותנו, הטבע תופס את הזמן באופן מחזורי. עונות השנה חוזרות על עצמן ומרמזות לנו שהתחדשות, היא לאו דווקא המצאה מחדש, לעיתים היא גם חזרה אל המקורות שלנו, אל מה שגרם לנו לחייך. הוואדיות פורחות אחרי הגשם וזועקות לעברינו קריאות של התחדשות. כמו בשירו של אלתרמן אשר מתאר את זה כל כך יפה:

"כלניות, כלניות,
כלניות אדמדמות אדמוניות
כלניות, כלניות,
כלניות מטוללות חינניות.

שקיעות בהר תבערנה ותדעכנה
אבל כלניות תמיד תפרחנה
סופות לרוב תהמנה ותסערנה
אבל כלניות תמיד תבערנה "

אפשר למצוא נחמה במחזוריות הזו של הזמן, כפי שנראה בטבע. המחזוריות מבטיחה לנו משהו שאין בראייה הלינארית הזאת של הצעיר-זקן.

המחזוריות מבטיחה לנו את קיומו של אותו צחוק פנימי שמותיר אותנו רכים אל מול הקשיים שאנו נתקלים בהם בבגרותנו, כך באופן מחזורי אנחנו תמיד חוזרים אל האביב, אותה המשכיות מנחמת, מנחמת מספיק אפילו לב שבור, ביודעו שיחזור ללבלב, אולי אפילו בקיץ.

בין זעקה לאזעקה

כשנשמעה האזעקה, בדיוק היינו במטבח בעיצומו של תהליך הכנת החביתה והסלט, הגבינות כבר היו על השולחן. מיכאל אמר שזה שטויות ובוא נשב ונאכל, אבל הספיק מבט אחד בפניה של דני להבין שהשטויות אצלה הן זיכרונות עמומים מחו"ל ומה שקורה עכשיו זה ממש לא שטויות. חיוורת כמו סיד חטפה אותנו לגומחה בקיר, בגלל שזה בית קרקע הרי אין פה מקלט. "אימאלהאימאל'האימאל'ה" מלמלת לי לתוך האוזן ותופסת אותי חזק בחולצה. "דני תרגעי מותק זה תיכף נגמר" אני מנסה להרגיע אותה אבל ללא הצלחה, עיניה מפוחדת כמו כלבלב בורח עם הזנב בין הרגליים, רק שלא תתחיל לבכות עכשיו, אני חושב, ומיכאל אומר בקול רם, "רק אל תיבכי טוב?" היא מתחילה לבכות. תרחיש העלמה במצוקה מתחיל, אבל דמות האביר רחוקה ממני שנות אור. ללא חרבות קסומים, אינני יודע מה נדרש כדי להציל. משהו בתוכי אומר שאולי רק צריך להושיט יד לחבק אבל קיר דמיוני לא נותן לי לעשות את זה, עוברות כמה דק' ומשתחררת לה אנחת רווחה. גם הפוגה מאיום קיומי וגם הפוגה מאינטימיות נבוכה. דני משחררת אותנו ומיכאל פורץ מתוך המרחב המוגן אל עבר השולחן המזמין "יאללה אני רעב מת" הוא מסנן כאילו לא קרה עכשיו כלום. אני הולך לכיוונו עם בטן מרחפת כמו אחרי ספינת פיראטים בלונה פארק, "יאללה בוא נאכל" אני אומר ודני שותקת. היא מחכה כבר למרחב המוגן שלה. אולי פינות של מקררים, כמו גומחות בקיר, הן טובות למחבוא, למסתור, אבל מה היה קורה אם באמת הבום היה קצת יותר קרוב. כמו אתמול ששמענו את זה נופל, דמיינו את המכתש הקטן שנוצר ומיליוני רסיסים עפים להם לכל עבר כמו בסרט שליחות קטלנית, מה אם הבום היה קצת יותר קרוב? הייתי יוצא כמו ארנולד שוורצנגר, חזק כמו פלדה ובלתי מנוצח, חיי לנצח, עם מלא חרבות להציל את דני ולסחוב אותה כמו כלה בין ידי, כשהיא כורכת את ידיה סביב העורף שלי, אז אני מרגיש את המרחב המוגן שלי, כל כך אמיץ לידה.

"הרשקו תביא ת'לחם" מיכאל קוטע לי את חוט המחשבה, "יואוו איזה מפחיד זה היה" מצהירה דני, "כן אהה, יאללה קצת אקשן בבאר שבע, בוא נלך לראות את הגראדים!"

"למה זה זיקוקים?" הוא מקניט אותי,

"אפשר גם לראות את הזקנות המרוקאיות יוצאות החוצה וצועקות על הבעלים שלהן" אני עונה לו,

"כן, אתמול עם האמבולנסים היה מלא בלאגן ברחוב, מלא קריאות 'אמרתי לך'" זורקת דני,

"יאללה דני אם יש שוב אזעקה, לא נכנסים למקרר אוקיי? עולים לגג!!" "חחח כן בטח.." היא מסננת,

ובא לי להגיד לה, שאפשר לעלות לגג בלי קשר תמיד, אבל מיכאל כבר מספר לה איזו בדיחה משעממת מהטלוויזיה והיא צוחקת כמו כסילה, אני מתעצבן כמו הלהבות שארנולד שוורצינגר יוצא מהן ומתפלל שתהיה עוד אזעקה והיא תמשוך לי בחולצה ואני ארגיש את הזיעה שלה חמוצה ומתוקה מעוררת בי רגשות נשכחים של חמלה, והרצון הזה להיות האביר המיוחד שלה.

אבל הגבינה שלי חמוצה ודני מפלרטטת עם הבחור שלא רוצה אותה, או אולי לאו דווקא אותה ספציפית, כמו שהוא סתם מחפש לחפון, או לשים את הראש, או לשים איברים אחרים גסים. המונוגמיה, רכושנית ומתאימה רק למאהבים אמיתיים, אני חושב ועוד אזעקה נשמעת פתאום. זה תמיד מגיע ברצף,

"יאללה אני עולה לגג!!" אני אומר,

דני רצה למקרר ומיכאל נשאר לטחון לחם עם טחינה,

אני עדיין ארנולד שוורצנגר בראש, עם לב מפלדה, לא נותן לשום רגשות חמלה לחדור את המרחב המוגן שלי.

לביית את הבית

בתים זזים בחלל, ונעים בקלילות מעלה ומטה, כמו בתוך הסרט טוויסטר, ברגע מתנתקים מהאדמה ושולחים אותנו לחפש מקום אחר. במקום האחר, גם הנפש השוכנת היא קצת אחרת קצת שונה וגם קצת מתקשה שלא להשוות, את הבית הנוכחי לבית הקודם. שורשים ארוכים ננטעו כשהאדמה היתה לחה כמו מוח צעיר לפני שחשבנו שבית יכול להיות גם על הגב, וגם בכל מקום אליו נלך. השפה האנגלית עושה הבחנה ברורה ולא משאירה מקום להתבלבל כשהיא קוראת לבית אחד: house ולבית אחר home. כשהאבחנה נוגעת גם בהגייה, כשהוגים home זה אפילו נשמע קצת כמו שחרור של אנחה. מספר לך שהגעת למקום בו השורשים עמוקים כל כך להכיר את כל הרובדים שלך.

הם יודעים כבר שאצלך זה חולף, שעוד רגע ואתה חוזר לעצמך, שזה חלק ממסע, שבסך הכל אתה בנאדם די נחמד ועוד משפטים שמגיעים מהיכרות עמוקה מאוד, אוהבת וסלחנית שגורמת לשחרור אנחת רווחה ופלוץ של נחת. אם הבית הזה הוא יותר מ4 קירות, שהרי ברור שהוא מכיל גם את כל המשקעים מהעבר, גשם ושלג שנרקב ונעלם, אבל לא עד הסוף, אם כי ברור שבית לא חייב להיות איפה שהלב, הוא גם יכול להיות איפה שהראש. כמו שרבי נחמן אומר: "אתה נמצא היכן שנמצאות מחשבותייך, וודא שמחשבותייך נמצאות איפה שאתה רוצה להיות" אם אני עוברת לגור בחו"ל ורוצה לחיות באיכות חיים נטולת געגוע ומחשבה בלתי פוסקת על הארץ, אני אנסה להשתלב ולהיטמע, ולהיטמא במחשבה שעכשיו "זה בית שלי".

חו"ל, באר שבע, ת"א, שאר מושבים וקיבוצים, הקירות מתחלפים ומתקלפים.

מגלים כל פעם אני אחרת, תולה תמונה שונה. החפצים הישנים מתבלים, כמובן שהם אינם אני, אבל הם אוצרים בתוכם זיכרונות שמרגשים טיפוס נוסטלגי שכמותי. היאחזות פולנית שכזאת, שומרת שק בחדר עם דברים "לזרוק" , אחרי שהתמיינו מיליון פעם וכבר הוחלט לגביהם שאין להם כל שימוש. לזרוק לזרוק לזרוק, זו גם מסקנתם של בני הדור השני, וגם מסקנתם של כותבים, שיודעים שהטריק הוא למחוק את המשפט שנאחזת בו מידי, כדי להפרות את הדמיון למשפטים חדשים. לזרוק אפשר להגיד על חפצים, על יחסים. קשה ומשחרר, הורס ובונה. אבל מה עם בתים? אולי הם גם נזרקים לאיזשהו חלל ומותירים אחריהם רק חפצים נוסטלגיים להיזכר? אבל אני נקשרת לבתים ורק חוויה טראומתית גורמת לי לרצות להיפטר מהם. כמו פרידה לא בוגרת. בתים ישנים מזכירים לי אני אחרת, כמו סיפורי אהבה.

בקרוב יגיע הרגע ששוב אצטרך להיפרד, אחרי שנקשרתי לבית. אפילו אם היו אלה בעצם האנשים שנקשרתי אליהם, תמיד כשחוזרים לבקר, זה מרגיש שהכל השתנה ואין שום דרך חזרה או אפילו פתח למה שהיה.

כשהסערה חולפת זורקת מתוכה את כל אותן דירות שכורות והתחלות חדשות, נותר לו עומד לבדו בית עם גינה, וצ'וצ'ה הקטנה מכשכשת בזנבה לקראתי. אולי הבית הנצחי שלי, למרות המשקעים, להיפך, בזכותם. ולא חשוב כמה שאנחנו משתנים, הקבלה תמיד נדיבה שם כמו העץ הנדיב, שמעניק לי תועלת אינסופית, אפילו כשנותר חצי גזע ערום.

אבל הרי זה לא החדר, אלה לא הוילונות, מדפי הספרים והדיסקים. אלא אמא שמקשיבה ולא שומעת, אבא שתמיד מכווין, אחיות ואחים לצחוק ולריב איתם ואחייניות לאהוב. זו צ'וצ'ה שרצה לקראתי.

אותו הבית הוא השורשים עם שמות בני המשפחה מודבקים עליהם בקצוות. החיק המשפחתי החמים והנוח. זה אמיתי, זה גם קיטשי, אבל אני אתן לזה את התרגום הישראלי והציני ואומר שזה נשמע כמו מה שרק נוחות משפחתית יודעת לייצר כל כך בקלות. פלוץ אחד גדול.

להוציא את העכברוש מהראש

הפחד אוכל ומכרסם כמו עכברוש גדול. מזדחל מאחורי ספסלים, איפה שכולם יושבים. הם יושבים צפופים ומביטים הצידה לאותו הכיוון. רק שלא יפריע להם פתאום, עד שמשהי מתחילה לצרוח. לצרוח בפומבי ולשאוב את כל תשומת הלב, הרי העכברוש ביקש אותה קודם! והרי הוא ניזון מהפחדים הללו, כי הם זורקים את הסנדוויץ' והוא תופח ותופח עם השפם הארוך שלו כמעט ומתנגח בקרסוליים דקים. "רק רציתי לרחרח" יש לו כפות רגליים קטנות, כמה מזיק הוא כבר יכול להיות? ואמרו עליו שהוא נושא איתו מחלות! אבל היא צרחה וכולם נבהלו. והעכברוש ברח בלי ביס אחד מהסנדוויץ'. משאיר אחריו פחד עתידי מפינות אחוריות של ספסלים. שם בפינות, הפחדים מתחבאים. חופרים להם חורים בקירות כמו עכברים ומעמיקים אותם לכדי מנהרות מטיילים בהם כמו בתעלות, ובמקום להתמודד איתם עם קצת טייח של אופטימיות אנחנו מביטים הצידה, מאפשרים להם להתגנב, עם כל הגודל שלהם, לגרום לנו לצרוח. מצאתי לו מלכודת לכל העכברושים. אני מאתרת אותו קודם, ומשנה את דמותו לעכבר מעבדה קטן ולבן. שמטייל ורץ לי על היד אל עבר המרפק, אל היד השנייה, יש לי כלוב מיוחד בשבילו. יש שמה חיה גדולה יותר, גדולה יותר ורעבה. כל חודש היא משתנה והיא בכלל לא מפחדת כשיורד לה העור, היא יודעת שבמקומו תאים חדשים יתגלו. אף אחד לא אמר לה אבל היא יודעת, התאים האלה יהיו יפים יותר,והפחדים האלה הם בדיוק מה שהיא צריכה לטרוף. מבט אחד שלה ואתה קופא במקום, אבל היא לעולם לא תתקוף אלא אם תתקוף אותה. הנחש הזה שזכה לכל כך הרבה שמות גנאי, מה לא אמרו עליו- נחש מתחת לקש, האשימו אותו תמיד בערמומיות, בגלל הגמישות שלו להזדחל אל עבר פינות. איזו סטיגמה מרושעת. כמה אומץ צריך להלך בעולם על גחון כשלכולם יש רגליים, כשמי שטורף אותך הוא בעל כנפיים, להשיל את עורך כל חודש בלי שום דאגה. הינה היא אוכלת את כל הפחדים שלי. היא רזה רזה והפחדים ניכרים בה אי אפשר להסתיר, היא שוב משילה את עורה, ומחדש חושפת לשון קטנה ואמיצה, מתגרה בי להשיל את עורי ולבלוע את הפחד הזה, שתקוע לי בגרון כמו עכבר מעבדה ונעלם כשאני צוחקת, כיאה לטיבעו של עכבר שאין לו שום -תעוזה.

מחשבה על המילה "תעוזה":

המילה תעוזה, מתחילה באות האחרונה של האלפבית, מכילה בליבה את המילה-עוז ומסתיימת באות ה'. כך שלמעשה תעוזה היא סוף כל פסוק ונתלית באמונה, כאשר העוז היינו הליבה ושם גם מקומו- זה הכרח הישרדותי, חייב לב אמיץ.

הפלה בנקלה

דמעות מלוחות זולגות לי לרחם.
הרחם שלי פועם כמו לב פגוע, רוטט לו בחשיכה.
"אל תשכחי אותי" הוא לוחש לי, והרי איך אפשר? כשמזכירים לי כולם.
אני בכלל לא רוצה אותך רחם. גדול וחלול בתוכי. מה אתה יכול להכיל?
את יכול להכיל את כל נוזלי הגוף המתפרצים אל העולם בלי סיבה ובלי הפתעה ובלי משמעות. אבל לי יש רק דמעות מלוחות. אבא מברך שבת שלום וטובל חתיכת חלה במסורת משפחתית דביקה. הציפיות שלו הן ללא רחם, ואפילו הרחם שלי חולם וחולם, הוא מעולם לא חלם להביע כזאת מסורתיות כמו שמצופה ממנו. אבל הדמעות שלי אין להן מקום ברחם והן מחפשות נתיב לזלוג בו רק שיגיעו לכדי ספוג גדול שמן ואורירי שיספוג אותן בברכה ויקבל אותן באהבה. במקום זה אבא מביט בי והן זולגות לי ישר לתוך החלה, ואני שוב אשמה. ורק המילה הזאת- רחם, מצחיק שהרבים שלה יהיה- רחמים. כאשר רחמים, זה צורת התייחסות לסבלו של האחר, בחמלה עם מידה של התנשאות. וגם ברחם יש מידה של נשיאה בחמלה. ואם המשמעויות לא מקבילות, הן עדיין חשודות במשמעות עתיקה שקבורה בסיפור היסטורי מתחת לאדמה.
והרחם שלי עצוב שהוא לא ספוג ולא יכול להכיל את הילדים המלוחים שלי שבהם הוא אשם