כשנשמעה האזעקה, בדיוק היינו במטבח בעיצומו של תהליך הכנת החביתה והסלט, הגבינות כבר היו על השולחן. מיכאל אמר שזה שטויות ובוא נשב ונאכל, אבל הספיק מבט אחד בפניה של דני להבין שהשטויות אצלה הן זיכרונות עמומים מחו"ל ומה שקורה עכשיו זה ממש לא שטויות. חיוורת כמו סיד חטפה אותנו לגומחה בקיר, בגלל שזה בית קרקע הרי אין פה מקלט. "אימאלהאימאל'האימאל'ה" מלמלת לי לתוך האוזן ותופסת אותי חזק בחולצה. "דני תרגעי מותק זה תיכף נגמר" אני מנסה להרגיע אותה אבל ללא הצלחה, עיניה מפוחדת כמו כלבלב בורח עם הזנב בין הרגליים, רק שלא תתחיל לבכות עכשיו, אני חושב, ומיכאל אומר בקול רם, "רק אל תיבכי טוב?" היא מתחילה לבכות. תרחיש העלמה במצוקה מתחיל, אבל דמות האביר רחוקה ממני שנות אור. ללא חרבות קסומים, אינני יודע מה נדרש כדי להציל. משהו בתוכי אומר שאולי רק צריך להושיט יד לחבק אבל קיר דמיוני לא נותן לי לעשות את זה, עוברות כמה דק' ומשתחררת לה אנחת רווחה. גם הפוגה מאיום קיומי וגם הפוגה מאינטימיות נבוכה. דני משחררת אותנו ומיכאל פורץ מתוך המרחב המוגן אל עבר השולחן המזמין "יאללה אני רעב מת" הוא מסנן כאילו לא קרה עכשיו כלום. אני הולך לכיוונו עם בטן מרחפת כמו אחרי ספינת פיראטים בלונה פארק, "יאללה בוא נאכל" אני אומר ודני שותקת. היא מחכה כבר למרחב המוגן שלה. אולי פינות של מקררים, כמו גומחות בקיר, הן טובות למחבוא, למסתור, אבל מה היה קורה אם באמת הבום היה קצת יותר קרוב. כמו אתמול ששמענו את זה נופל, דמיינו את המכתש הקטן שנוצר ומיליוני רסיסים עפים להם לכל עבר כמו בסרט שליחות קטלנית, מה אם הבום היה קצת יותר קרוב? הייתי יוצא כמו ארנולד שוורצנגר, חזק כמו פלדה ובלתי מנוצח, חיי לנצח, עם מלא חרבות להציל את דני ולסחוב אותה כמו כלה בין ידי, כשהיא כורכת את ידיה סביב העורף שלי, אז אני מרגיש את המרחב המוגן שלי, כל כך אמיץ לידה.
"הרשקו תביא ת'לחם" מיכאל קוטע לי את חוט המחשבה, "יואוו איזה מפחיד זה היה" מצהירה דני, "כן אהה, יאללה קצת אקשן בבאר שבע, בוא נלך לראות את הגראדים!"
"למה זה זיקוקים?" הוא מקניט אותי,
"אפשר גם לראות את הזקנות המרוקאיות יוצאות החוצה וצועקות על הבעלים שלהן" אני עונה לו,
"כן, אתמול עם האמבולנסים היה מלא בלאגן ברחוב, מלא קריאות 'אמרתי לך'" זורקת דני,
"יאללה דני אם יש שוב אזעקה, לא נכנסים למקרר אוקיי? עולים לגג!!" "חחח כן בטח.." היא מסננת,
ובא לי להגיד לה, שאפשר לעלות לגג בלי קשר תמיד, אבל מיכאל כבר מספר לה איזו בדיחה משעממת מהטלוויזיה והיא צוחקת כמו כסילה, אני מתעצבן כמו הלהבות שארנולד שוורצינגר יוצא מהן ומתפלל שתהיה עוד אזעקה והיא תמשוך לי בחולצה ואני ארגיש את הזיעה שלה חמוצה ומתוקה מעוררת בי רגשות נשכחים של חמלה, והרצון הזה להיות האביר המיוחד שלה.
אבל הגבינה שלי חמוצה ודני מפלרטטת עם הבחור שלא רוצה אותה, או אולי לאו דווקא אותה ספציפית, כמו שהוא סתם מחפש לחפון, או לשים את הראש, או לשים איברים אחרים גסים. המונוגמיה, רכושנית ומתאימה רק למאהבים אמיתיים, אני חושב ועוד אזעקה נשמעת פתאום. זה תמיד מגיע ברצף,
"יאללה אני עולה לגג!!" אני אומר,
דני רצה למקרר ומיכאל נשאר לטחון לחם עם טחינה,
אני עדיין ארנולד שוורצנגר בראש, עם לב מפלדה, לא נותן לשום רגשות חמלה לחדור את המרחב המוגן שלי.
כול הכבוד שהיה לך אומץ (אחרים יאמרו אולי טפשות...) להישאר בבאר שבע בימים מפחידים אלה שם בדרום המופגז. מעבר לזאת, יפה ששיתפת אותנו בחוויה שלך המתוארת ברגישות כה רבה ! אהבתי.
השבמחק