איך להתמודד עם הזיכרון, איך להעיז בכלל לכתוב על נושא כל כך רגיש,
עינייך מביטות בי ובתוכם עולם שלם בשחור לבן, קרובי משפחה עומדים קרוב אחד
לשני, מזדקפים, עטופים בפרוות חובשים מגבעות. הבטת בי , בכלל לא מנסה להבין את
העולם הזה אלא רק מסבירה לי מתוך העולם שלך, ואני התלמידה הכי טובה מקשיבה ושואלת
ומקשיבה, מה אמא שלך אמרה לך על להיות לבד, מה היא אמרה כשהיית מתלבטת מול המראה, מה היא אמרה לך על בנים, אבל
אני לא יכולה לתאר מה היא אמרה לך בפעם האחרונה שהתראיתם. איך היא נראתה מה היא
לבשה ומה את זוכרת ממנה, בעצם מזה עוד יש לי קצת, הרי זה מה שסיפרת לי. אני צל לזיכרון שלכם מוכה האשמה. אני בכלל לא רוצה להדחיק אני רק רוצה לחבק אותך.
לשמוע אותך מדברת פתאום בפולנית או ביידיש
הזכרון מכיל אותי
מכלה אותי
איך אפשר להעיז בכלל
לכתוב על שואה
כל העובדות שקראתי בפוסטרים בלוחמי הגטאות ביד ושם, פרצופים חיוורים
מקומטים מספרים סיפורם מסמר לי את השיער מעביר בי צמרמורת סרט נע שעובר לידי ואני
מביטה בו כמו באקוואריום, עוקבת אחרי הדמויות עדיין הפרטים מפוזרים מולי.
שירים של אלתרמן שירים של פוליקר
על כל הזיכרון והאשמה
אני מתחילה להרגיש משהו, מתחילה להבין, מתחילה לקשר
עינייך מביטות בי את בוכה את לבדך
זה לא קרה לעם שלי
זה קרה לסבתא שלי
ולסבא
כמו קרוב רחוק
זה מבקר אותי
אני מנסה לדמיין אותך שם
השאלות תמיד פתוחות הרי זה לא הגיוני
איך בכלל שורדים את הלא אנושי
אני
חוזרת ומשננת שוב את הסיפור שלך, גדלת בחבל זגלמביה בעיירה קראקוב בת למשפחה עם 10
אחים ואחיות גרת עם אימך וסבא שלכם, מעל המפעל שלו, היית חוזרת מאוחר הביתה ואמא
שלך לא היתה אומרת כלום מלבד לשאול אותך מה השעה, הסיפור מתגלגל לי בתמונות בראש, מחנה עבודה ומחנה עבודה ומחנה עבודה ומכונות גדולות מתכתיות
איך סבא
חיזר אחריך בגיל 15, איך נתקל בך שוב במקרה ב 48' ברחוב אלנבי בתל אביב,
כשזה
מגיע אליכם הזוועות פחות מעניינות, אלה הניסים, הניסים מסמרי השיער
מי יצר
את השנייה שהשומר לא הסתכל וגנבת כריך, מאין הגיע המחזר העקשן שדפק על דלתך עם
חבילות של אוכל, איך ראית את אחותך מעבר לגדר והיא מיהרה לספר לך איפה האחות האחרת
ועוד נס
שלפעמים אני כמעט ונוגעת בלחי שלך מחבקת אותך ומלטפת את השכמות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה