מסיבה

אני רוצה לכתוב, אבל בלי לדבר עליי. קשה לי לכתוב, כי זה תמיד יהיה איכשהו קשור אליי, מן הסתם, כיוון שאני זאת שכותבת. ובכל זאת, אני לא בטוחה שאני כל כך רחוקה, מכל אותן הבנות שעמדו שם באותו הערב. זה היה ערב פורים, מגוון המסיבות המצומצם בבאר שבע, הביא את אלפי הסטודנטים למסיבה המרכזית, אליה סיבסדו הסעות. הסעה בחינם היא אופציה קסומה עבור אותם סטודנטים עניים שכמותנו, לכן ברור שנגייס את מירב הכוחות לפלס את דרכנו לעלות על האוטובוס. אבל המחזה הזה היה שיחזור כמעט מדוייק של מאה חיילים קרביים שרצים לאוטובוס הבודד שמגיע פעם ב.. ומציל אותם מהחור החם שהיו בו. ככה היה צוואר הבקבוק של הרבה אנשים, שדחפו ללא הרף והראו צד מכוער בתרבות הישראלית. המנטליות הישראלית. ואם נתכחש לזה, זה רק יהיה עוד מפגן מרהיב של צביעות ישראלית. כי בעיני זה היה מראה להתנהגות שלנו. הבזקים של אמת תמיד מגיעים בפתאומיות .
ואז פתאום זה הולם אותך. זה הולם אותך עם חבורת גברים מיוזעים. הם מתגופפים בינם לבין עצמם, משחקים משחק של דחיפות. הערות נזרקות לאויר ללא התייחסות. בוטות מידי עבור גברת בשעה זו של הלילה. כן. גברת. גברת שלא רוצה להצטדק. גברת שלא מתביישת בכך שהיא יכולה להיות מפולפלת וגם עדינה ועדיין לשמור לעצמה את הזכות להימנע. להימנע ממילים בוטות מפי גברים בוטים מידי. אבל, איך בדיוק מרגישה אישה מוטרדת?
"היא מתגנבת הצידה בצעדים קטנים ומהירים. מביטה לצדדים. לפחות הוא לא עקב אחריה עד לפה. היה צורך בהרבה מנגנונים כדי להוריד אותו מהגב. כמעט ונותרו לי יבלות. פרחח מנוול והרי מה הוא בכלל חושב לעצמו? שהוא יכול ככה סתם לשלוח את ידיו המטונפות, עורי מצטמרר רק מהמחשבה. קירבה גופנית כל כך לא רצויה. יש רק גבר אחד שאני יכולה לחשוב עליו ככה.וודאי שזה לא הוא. מצחי נהיה חם מדביקות. אני מתנשפת נשיפות קצרות וקצובות. שיילך, שיילך, שיילך עכשיו. שלא יסתכל עליי במבט הרעב הזה. שלא יבהה לי בחזה. שאני לא ארגיש את התחושה הזאת, שאני לא ארגיש פתאום כמו גוש של בשר בתוך אריזה הדוקה מוקפת זאבים. חבורת הגברים המיוזעים, זורקים לאויר מילים, בגסות רוח, מדברים לבנות בזילזול, מחפשים את תחושת העליונות. ובנים לא יודעים, הם לא יודעים, הם לא יודעים שהם עושים את זה.הם סתם מיוזעים. פועלים מבלי לדעת, האגו הוא המושך בחוטים.
בטח כבר יצא לכם לשמוע גברים מדברים על אבהות. ובכן, מעבר לזה שהם כל כך משתוקקים כבר להגיע לשלב הזה, פה ושם אפשר לשמוע אותם מדברים על כך ש"אם תהיה לי בת.." , -מבט חרד- הצהרה מבטיחה, שהם לא היו נותנים להן לצאת מהבית. והם אומרים את זה. כי הם יודעים. הם מכירים בנים אחרים. הם יודעים שיש להם לפעמים נטייה כזאת, של התנהגות, איך הם מרגישים חזקים כשאת פתאום מרגישה חלשה. שהם מרגישים שהם יכולים לעשות מה שהם רוצים, שפתאום אנחנו כמו בובות עבורם, שאפשר ברגע לקחת. הם יודעים שהם מפגרים. הם חושבים שהם חזקים. ובכן, זו טעות. זו טעות שהאבות חושבים שהם ישמרו על הבנות שלהם בכך שלא ייתנו להן להסתובב בחוץ. עדיף להם ללמד את הבנות, שהן יכולות להגן על עצמם. שיש המון דרכים להתמודד עם העולם הגברי הזה. ופחד הוא ממש לא הפתרון. מעבר לעולם הגברי הזה, קיים העולם הנשי הזה, אבל אני רק זוכרות את הידיים המיוזעות. לא נשים לא הגיעו להסעה הזאת באוטובוס. מעטות מאוד. לא היה להן סיכויי מול סצנת האיגרוף שהיה שם בתור, רמסו אחד את השני. לקחו זאת כאתגר. הם היו רבים. הרבה בנים. הם לא שמו לב לזה שיש הרבה בנות שמנסות לעלות. מה אכפת להם, גם במסיבה אם תנסי לעבור, רובם לא יזוזו, מבחינתם שתתחככי בהם, הרי להם זה יינעם. במדינות אחרות בעולם, קיימים תורים מסודרים, רק בגלל זה, כדי לשמור את המרחב הפרטי הזה. למנוע מגע לא רצויי בין זרוע לחזה, בין גופים דחוקים, דוחפים. פתאום בסביבה המכוערת הזאת, רק החזק שרד, האם אנחנו עדיין במדינת עולם שלישי? כנראה שכן. אלה הם חוקיו של עולם שלישי. ברור שאין ג'נטלמנים בישראל, ג'נטלמנים שייכים לעולם מתוקן יותר בו מכבדים נשים.
... אוטובוס מסכן, מלחמת מינים פה עוד תיתכן. אבל לא קיים מנצח בין שניהם.