תלם כלשהו מתארך ומזדחל לו. לבנים צהובות, לבנים אדומות, לבנים לבנים של סבתי תלויים רופפים על חבלי כביסה. כל החבלים שלי תלויים בארון, איפה שהתמונה שלך סבתא עומדת. שם את מחייכת אליי ונראית כה שלווה. אני רוצה חתיכת שלווה. התלם הזה שכולם הולכים בו, מוסיף להתפתל ואני שוקעת אט אט בדיכאון. איך אדע מה נמצא, ולאן מוביל השביל המסומן הזה? המפה שלי לא מוצפנת ואולי אני מתבלבלת בכיוון? במדבר יהודה ובכל מדבר, אם כבר מדברים על מדבריות, התברברות שכזאת עלולה להוביל לבריחת כל האנרגיות החיוביות, השליליות, הכלליות וכל שאר האנרגיות המצויות בגופנו האדום והחם שנצרב מהשמש. מה שיוביל להתייבשות, פלוס מכת חום, שווה מוות בהתעלפות. מפח נפש. נשמה משוטטת בתלם, בתקווה שאיננו מצויי במדבר. כי אני זקוקה להרבה מרחב התברברות. התלם שלי מתחלף עכשיו ואני גוזרת אותו ומדביקה אותו על גבי שיחים ירוקים וברושים צפופים המשתרעים על כל המרחב שבין ההרים. הוואדי שלי שהוא רק שלי, מזמין אותי לפגוש בו את כל הטוב והרע. משמע כל הפרות ורועי הצאן ומכוניות מסחריות ישנות וגדולות שמחביאות בתוכן משהו רע או משהו טוב, בעיקר משהו שמזכיר לי סיפור מהעיתון. עכשיו זה סוג של סתיו. אבל זה רק מקרין לי מהמצב רוח, כי בעצם עדיין קיץ. זה רק קיץ או חורף פה. או מלחמה. מה שזה לא יהיה, עדיין בוואדי יש יום יפה. הכל ירוק ומיליון סוגים של עצים ופרחים ועשבים שוטים. אם אני אתברבר פה אני אבהה בשמיים ואחפש פרפרים. קטנים, צבעוניים, חמקניים. אם לא בתוכי, אז מחוץ לגופי. הם עדיין שם, תמיד יהיו שם. כמו אהבה. אהבה לאדם שנכנס לליבי, או אהבה, שמוקרנת החוצה לברושים ואורנים ובגדים ונעליים ושאר כל מיני שלעולם אינם מתפוגגים, כמו סיגריה טובה שתמיד מקשיבה אל מול התאכזבות מחבר או חברה. הפרפרים בדראמסלה תמיד משוטטים ומתעופפים שלא כמו הפרפרים בביטני שהתעופפו משם הלאה וחדלו מלדגדג אחרי שליבי התרוקן ונשאר בו רק ריק. נותר בי קצת רוק לחתום את המעטפה הזאת ולשלוח אותה רחוק רחוק. רחוק רחוק ולא איכפת לי לאן תגיע, אם יהיה זה גיהנום או גן עדן, אם הפנס הזה מהבהב, יש לי רק פנס ראש. לא מסתקרנת כבר אחרי כשפים ומכשפים שיגלו או ירמזו לי. אני בכלל לא רוצה לדעת, זה לא חשוב. עכשיו זה עכשיו זה מתנה. הטיול שלי דורש התברברות ואני מעדיפה לעשות אותו בוואדי. כי אולי הוא יותר מסוכן אבל זה מה שעושה אותו כל כך מרגש. פרפרים על פרפרים נעים במרחב כמו אנשים, נתקלים אחד בשני במקרה, ומתאהבים. אני מתאהבת בהם מרחוק, אוהבת לראות אותם כמו בחוויה חוץ גופית, להרגיש אותם חגים סביבי. האור שלהם נופל עליי כמו משפטים שלמדתי ביידיש. משומקום ולא מובילים לשומקום אלא רק לאותו זיכרון שלך סבתא עוטפת אותי באהבה ללא גבולות. גם את כבר לא נמצאת אבל לפחות זכיתי להרגיש את הדאגה שלך עם האלגנטיות שבך והאהבה הזאת שאיננה חוץ גופית וגם לא פנימית אלא פשוט אלוהית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה