סגול לילך

נכנסתי מהר, לפתוח את הדלת. חצי נשענת, חצי דוחפת, בעצם מעבירה משקל מכפות הרגליים לזרועות לידיים הדוחפות את דלת הפלדה הזאת. הינה חריץ קטן מבצבץ ואני יכולה לשלוח מבט מסתקרן אל מה שמצפה לי אי שם מעבר לדלת הכבדה הזאת. הגוף שלי חלש, הוא העביר ממנו והלאה את כל המשקל והדלת כבדה לי כמו דלת של כספת במלון היקר ביותר בווגאס. אבל כשהדלת נפתחת אני יכולה לשמוע מוזיקה מרגיעה. הביטלס מנגנים לי את "let it be " באופטימיות המיוחדת שלהם. אני נאנחת אנחת רווחה וצועדת אל מה שיהיה או לא יהיה. יהיה או לא יהיה, אני אהיה או לא אהיה, השפיות שלי תהיה כמו שהייתה תמיד, דינאמית. הדלת נפתחת עוד קצת ואני יכולה לראות את הכובען המטורף במסיבת התה. סצנה שתיזכר תמיד במחסן האסוציאציות של כולנו, יחד עם השאלה, למה דווקא זו ולא איזו סצנה מהיפה והחיה או מלך האריות, אלאדין או מולאן. כשזה מגיע להזיות ולחיפוש עצמי, זו התמיד הילדה הבלונדינית בשמלה הכחולה שנפגשת בכובען המטורף, שמזכיר לי את אבא שלי בניקיונות של פסח. אני לא לובשת כחול ולא אדום ולא ורוד ולא צהוב. זה שום צבע. שום צבע, הוא גם לא צבע שקוף. שום צבע גם איננו לבן. שום צבע הוא הג'וקר שלי. כל פעם הוא נצבע לצבע אחר, כדי להביא לי מזל. הכובען המטורף הוא סרט נע מולי ואיננו מבחין בי כלל. אני מתחמקת, מפוחדת ועוקבת אחרי צלילי let it be. הביטלס תמיד היוו מקור מהימן לחיוך אמיתי וזו סיבה מספיק טובה בשבילי, פשוט ללכת אחרי הצלילים שלהם. חוץ מזה, הם באמת מרגיעים. השום צבע שלי תפס צבע צהוב, חימם לי את הבטן וחבט אותי לאדמה רכה. לכר דשא. לכרית במתנה. זרועות ורגליים נפרסו לכיוונים מנוגדים, מותחים כל שריר בגופי, מתחככים בטחב ודשא קוצני. אני עוצמת עיניים והשיר ממשיך להתנגן לי בראש. במחשבותיי שוב דלתות נפתחות. אני שוב חוששת, מסתקרנת, מפחדת. שוב חושבת מה כבר יכול להיות. עד שלפתע אני מתעוררת, מדלתה של כספת, אשר נטרקה בשתי פעימות. אין מה לעשות, זאת יגידו כולם, נותר לנו רק לקוות.

http://www.youtube.com/watch?v=ajCYQL8ouqw&feature=related