וויפאסנה

אין לאן ללכת, אין מה לעשות. השקט מהדהד בתוכי נזרק וחוזר ונטרק בין הקירות. כמו כדור פינג פונג בתוכי, עד שהוא מתפוצץ וממלא את כולי. הינה השקט עכשיו. אני לא שומעת כלום. גם לא את זעקתי שלי. היא מתורגמת למחשבות שמושתקות בין הקירות, וצצות רק אחר כך, בחלומות. השקט הזה, הוא חיוני, הכרחי וחשוב. אפילו אם לפתע אני רוצה להפר אותו, אני עדיין מרגישה שאין מה לעשות, אין לאן ללכת, ואני נשאבת שוב לתוכו. סוף סוף אני עושה וויפאסנה. ואין לי שום צורך להנחיות מוקלטות שיילמדו אותי לעשות מדיטציה. שיגידו לי איך לשבת ובאיזו תנוחה וכמה זמן. הנפש יודעת ומנחה אותי, לבדה, על דעת עצמה, באותה הדרך שלימדה אותי לתרגל פילאטיס. בקריאה והתמדה והתנסות, שהגיעו מכוחות נפשיים ניסתרים מהבנתי, רחוקים מתבונתי. עכשיו תבונתי מקשיבה. היא מקשיבה בשקט, ורק כך היא יכולה לשמוע. היא יכולה לשמוע קולות של הרגעה. "זה בסדר" "זה בסדר להיות עכשיו בשקט" אולי אנשים מסביב יתקשו להבין מתוך ההרגל הזה לרעש. אם נהפוך את המילה רעש ונקרא אותה מהסוף להתחלה, יהיה זה "שער". ההיפך מרעש, וודאי זה הרי שקט, מכאן ששקט הוא מקביל למילה שער. מכיוון ששניהם הפוכים למילה רעש. והרי זה גילוי סנסציוני של חוכמה שידועה מראש כבר עידנים, כמו המשפט שטוען לטובתם של המים הצלולים, המים הצלולים, חייבים להיות שקטים, ורק כך הדברים מתבהרים ומובנים לנו. השקט הוא שער לתובנות שלנו, רק הוא מאפשר להן לבוא. מתי הן יתבטאו התובנות הללו? אולי בשלב מאוחר ומוחצן יותר שלנו, אולי הן ינהגו כמו המשפט "מים שקטים חודרים עמוק" ואולי הן פשוט ייעלמו ויחזרו וייטרקו בין הקירות. מה שבטוח, צריך להירגע כדי לתת להן להתגלות.