כי אם הוא כבר ויתר, מה איכפת לו לנטור, מה כבר חשוב לו יותר מצידקתו?
הסליחה חייבת לבוא מתוך מקום של איכפתיות, הלב צריך להיות רחב מספיק כדי להכיל אותה, לבלוע את האגו, להרפות מן הטינה.
הסליחה תמיד תהיה רכה, אך קשה מאוד לביצוע.
המשאלה שלי, היא נבואה. היא הרצון, האמונה שמחשבה בוראת מציאות קיימת.
הנבואה לעולם לא תתגשם אם לא יהיה לה את ההדדיות- אם היא לא תמצא את השותף- שיחבור אליה, שירצה בה.
הנבואה לא תתקיים אם ימשיך הפחד ויוסיף להאפיל עליה ולמלא אותה בחששות.
הנבואה זקוקה לאהבה.
האהבה מגיעה רק מהמקום הטהור.
זה המקום שצריך להיזכר בו. מכיוון שהוא הושחת.
צריך לחפור תחת ההריסות, לגלות את הנתונים הארכיאולוגיים של מה שהיה. לדעת, שזה לא משנה בכלל מה יהיה,
פשוט לשמוח על מה שהיה.
כי מי יודע מתי תחזור שוב אהבה כזאת גדולה.
הדר, אין ספק
השבמחקשצריך לסלוח ולשמוח על מה שהיה
אבל חשוב מאוד גם לא לשכוח שמה שקורה עכשיו, ומה שיהיה - זה מה שמשנה
ואם יש ביכולתינו לקחת את מה שהיה, ללמוד מהנתונים האלה ולתעל אותם לטובת מה שיהיה, מעבר לנצירת הזכרונות הטובים לשעות משבר קשות - מה טוב.
זוהי דעתי בכל אופן, שלך,
דימה.
היי דימ, כן אני מסכימה איתך מאוד לגבי- ללמוד מהטעויות, האמת שכשכתבתי את הקטע הזה, הייתי בתוך הרבה רגשות אשם, מכאן המקום שמבקש לסלוח, קודם כל אני לעצמי, זה גם חשוב להשלים עם העבר, הוא חלק מאיתנו, הוא עלול לעיתים להיות גם כל כולנו
השבמחק