איך שלא יסתכלו על החתול הזה הוא שורט

החיה הקטנה שלי ייבבה וביקשה עוד חלב. כבר נתתי לה מספיק, אבל היא מוסיפה להציק. כבר נמאס לי לעזוב את הכל ולגשת אליה, לעצור את העולם מלכת ולהיזכר בה. כי אני שונאת אותה. ואוהבת אותה. אני שונאת את הכאב, אבל מתרפקת בנקודת הנוסטלגיה. נקודת האל חזור שלוקחת אותי לנבכי הזיכרון, בכאב. אבל הכאב הזה מעקצץ אותי ומזכיר לי כמה אני חיה. כמה אני נושמת. כמה אהבה מרסקת אותך, כמה היא גם יכולה להבריא. יש לה כוח הבראה מושלם. אני מייחלת לו. כי החיה שלי מתחננת לעוד. אני מלטפת אותה ומנסה להרגיע. היי קוקי זאת רק אני, והמגע הקטיפתי של השערות החומות הקטנות, אני לא פוסחת על שום פיסה בגופה הקטן והצמרירי. כן היא חתולה, לא כולם אוהבים חתולים. הם הרי כל כך אציליים שחלק וודאי יראו זאת כהתנשאות. אבל שלי כל כך מטופחת. כשהיא מלקקת אותי לתודה אני מרגישה את הקוצים הקטנים על קצה לשונה מתחככים לי בעור ואוספים את כל הרע. אני נשארת חלקה וככה זה הרבה יותר נעים עם מיצי שלי, כי הפרווה שלה כל כך רכה. תמיד היא מקשיבה לי כמו החברה הכי טובה, וברגע אחד מעצבנת אותי, כמו אמא. ובבת אחת היא הכאב שלי. כי היא הרי ניזונה ממנו. ואני שמחה שיש לי למי להעביר את הכאב הזה שייצא מתוכי, ובאותה נשימה כועסת על התזכורת הזאת לכאבי שלי שאני כל כך רוצה לשכוח.. כמה מורכבת היא אישה, מלאה בנבכים, צריך לקרוא את השורות עשר פעמים ואחר כך לחפש בינהם כדי להגיע למשמעות המלאה. וגם המשמעות הזאת היא בסך הכל נקודת מבט.