אין במה להתבייש ( אפילו שאני קצת ביישנית )

יום אחד האני הפנימי שלי התחבט. למעשה הוא חבט ממש חזק בעצמו עם מחבט של טניס, וניסה להעיף מיליוני כדורים לאלפי כיוונים, מבלי להסתכל בכלל לאן הם עפים, וללא דאגה אם ינחתו לעובר אורח על הראש או סתם ינפצו איזו שימשה.

החבטות כמו החבטות בהתחלה משחררות ואחר כך מותירות אותך תשוש, ומתנשף. כשרק שאלה אחת מקוננת בראש: מה יש לי? האם אני משוגע? " כמובן שהתשובה היא כן.

כן, אנחנו משוגעים. ולחשוב ככה זה הרבה יותר משחרר, כי יש בזה משהו הרבה יותר מקבל. האני הפנימי משחק לו לבד עם עצמו הוא לא מחכה לכדור שיחזור אלא חובט באחד נוסף. כשהמשחק נהיה משעמם האני הפנימי מדמיין שהוא חצאית סקוטית לבנה עם קפלים שמזכירים אולד סקול על גבי גוף מחוטב מוחזק היטב בעמידה מבליטת ישבן וידיים שאוחזות חזק בחפץ שיכול להיות הסמל הפאלי בפנטזיה הפדופילית שלכם על ילדות אולד סקול חייכניות ותמימות.

אני פנימי מתקומם ומתלהם, האם אנחנו סוטים? זו מחשבה קצת פחות משחררת וקצת יותר מטרידה, הרי סוטים הם בדרך כלל גברים מבוגרים אלימים בעלי זיפים כדמות בני סלע ובעיקר פשוט כינויי למשהו שאנחנו לא רוצים להיות. אבל האם ראיתם כמה סטיות יש בעולם הזה יום יום? צר לי להגיד לכם, אבל זה עולם סוטה. הבקבוק קולה שלי הוא בצורת גוף של אישה, המרצה שלי מדבר על חדרי חושך, זה בכל מקום זה מסביבנו, זה לא שזה מחלחל לתוכינו, זה מגיע מאיתנו. זה בגלל שכולנו סוטים.

מי שחושב שזה לא כך, צריך לשאול את עצמו שאלה אחרת, היא, למה זה נחשב לדבר כזה שלילי? איזה עולם משעמם זה היה אם הכל היה נורמלי. המחבט טניס לובש פרצוף ירקרק וקוצני, גבולות הפנים שלו מתרחבות ביחד עם עיניו שגדלות ושולחות לי עיניים יורקות ולשון מצקצקת, אומר לי את הדבר אשר חששתי ממנו יותר מהכל, מפריך את דברי אמא שמקוננים בי עדיין אך מעלה אמת חדשה שהיא, אנחנו גם לא כאלה מיוחדים.

הסופר אגו יורד לתחתונים שם הוא פוגש את קצה הקרחון והאיד שאומר לו ללכת להי**יין

נשרפה נפשי בלהבה אומרים יש אהבה בעולם

הכנף האהובה שלך

כיסתה אותי בנוצות מחממות ומלטפות

עד שהתעופפה לה ביום אחד

חיפשתי שוב את המקור שלך

את הדימעה שבקצה

רציתי שוב לתת לך

את ההזדמנות לגונן

באותו יום השמיים נפתחו

ירד כל כך הרבה גשם

כל הרוחות האדמה והמים

אל מול האש שבתוכי

גועשת ושוצפת וממאנת להציף

כל מה שנותר אחרי שעזבת

נכוותה נפשי מהלהבה

וקמט חרוט חדש לעומקה

מלאכית ותיקה צדיקה

נוודית מתקופה אחרת

היית לי חברה סבתא אהובה

היית לי הקן המחמם

נותרתי לבד מבלי שרציתי

עם זכרונות ארוגים בחלומות נשכחים

מקווה שאת שומרת עליי ממרומים

ויקטור הוגו

הייתי קטן אז, צהבהבב ורך.

עם פרוותי הקטיפתית התחככתי נגד גזעים מחוספסים. עוד הייתי מחכה לאימי, היא הייתה מלבישה לי את המקור הזה. חצי צהוב חצי כתום וארוך. הייתה מאכילה אותי, מכל מה שמצאה בדרכה. כל כך קטן, קטן מכדי להודות לה. תודה אמא, על כל הדאגה. היום כשאני כבר ציפור עצמאי, ולפעמים מגיע עד מרחבים ארוכים ומשתרכים כמו אפריקה, אני נזכר לפעמים, איך בלי לבקש שום תמורה ובלי אף דרישה היא הייתה תמיד מגיעה, לפעמים מאחרת לפעמים מקדימה, תמיד מגיעה אליי, והיה שם כל כך חם. הינה רק לפני כמה חודשים, אני חושב שחלפתי על פניה. עברתי בדרכי למצוא את מה שבדרך כלל אני מוצא במפגש הרחובות קלישר, השלום, ליד החורשה. ותמיד אני מרים קצת את הראש לחפש אותה, והיא התכופפה ונתנה ממקורה לגוזלים, והראתה להם איך מרכיבים את המקור. צריך לשים על קצה האף, לקשור מאחור, אף פעם לא הדוק מידי, לא משוחרר, היא הייתה מצמידה לי וקושרת לי, רוכנת מולי, כל פלומת פרוותה הרכה והזהובה, מתחככת לי בלחי, חום הקן היה עולה ומציף אותי ונשאר קר לעומתי. הינה היא עכשיו, היא דואגת לגוזלים. אני רק גדל, ורואה איך הם מתחלפים. כל פעם יש גוזל אחר עם מקור, והיא תמיד מגיעה עם חושייה האימהיים, מלקטת ומפרה ומסבירה הסברים. אני מתרחק ממפגש הרחובות, מדרים אל החורשה, פה ושם ליקטתי לי איזו פינה. האם יש קנים בלי גוזלים? בשביל הציפור לנוח?

כשהיא נתנה לי את המקור, היא תמיד הוסיפה: זו המקור תהיה טובה לפי המטרה שתהיה לה" מה אני עושה עם המקור, מלבד להיזכר בך אמא...

לפעמים המקור, הייתה קצת מכבידה לי, ואז הייתי חושב על כך שמעולם לא אמרת, שצריך לטפל בה, וללכת איתה ככה, לפעמים על הצד, שלא תקבל את הנטייה הזאת קדימה, איך לא אמרת?

שוב אני בפינת קלישר השלום, רוח קרה החלה לנשב ממערב, ואני מרגיש את החשיכה נופלת עליי כמו שמיכה. מדלג לי לכיוון הקן, יודע שגם היום, דבר לא השתנה ושוב יהיה שם קר. לעזאזל אני מקלל, ולמה היא אף פעם לא אמרה לי: תשים את המקור על הצד לפעמים שלא ייפול קדימה" אמא היית אומרת לי עכשיו, והייתי נרכן אלייך להרגיש את חום גופך דרך הפרווה הקטיפתית שלך, הפלומתית. הוא לא עובד לי המקור כמו שהבטחת. מי יעזור לציפור כל כך קטנה? האם יש לציפור כזאת חיי חברה? יש לי עצים וענפים וצמרות, ומחטי אורן, וברושים, אצטרובלים, מהדקי סיכות, חתיכות צמר גפן, בדלים, בוץ או עפר פעם פגשתי סנאי והוא אמר: "אתה ציפור כל כך ממורמר, איך אפשר בכלל לאהוב כזה דבר, בטח אפילו אמא שלך לא הצליחה" ואני חשבתי על אמא, ורגעי האושר העילאיים בחיי, שהייתי נאהב, לא בגלל מי שהייני, אלא למרות.

ויקטור הוגו

הייתי קטן אז, צהבהבב ורך. עם פרוותי הקטיפתית התחככתי נגד גזעים מחוספסים. עוד הייתי מחכה לאימי, היא הייתה מלבישה לי את המקור הזה. חצי צהוב חצי כתום וארוך. הייתה מאכילה אותי, מכל מה שמצאה בדרכה. כל כך קטן, קטן מכדי להודות לה. תודה אמא, על כל הדאגה. היום כשאני כבר ציפור עצמאי, ולפעמים מגיע עד מרחבים ארוכים ומשתרכים כמו אפריקה, אני נזכר לפעמים, איך בלי לבקש שום תמורה ובלי אף דרישה היא הייתה תמיד מגיעה, לפעמים מאחרת לפעמים מקדימה, תמיד מגיעה אליי, והיה שם כל כך חם. הינה רק לפני כמה חודשים, אני חושב שחלפתי על פניה. עברתי בדרכי למצוא את מה שבדרך כלל אני מוצא במפגש הרחובות קלישר, השלום, ליד החורשה. ותמיד אני מרים קצת את הראש לחפש אותה, והיא התכופפה ונתנה ממקורה לגוזלים, והראתה להם איך מרכיבים את המקור. צריך לשים על קצה האף, לקשור מאחור, אף פעם לא הדוק מידי, לא משוחרר, היא הייתה מצמידה לי וקושרת לי, רוכנת מולי, כל פלומת פרוותה הרכה והזהובה, מתחככת לי בלחי, חום הקן היה עולה ומציף אותי ונשאר קר לעומתי. הינה היא עכשיו, היא דואגת לגוזלים. אני רק גדל, ורואה איך הם מתחלפים. כל פעם יש גוזל אחר עם מקור, והיא תמיד מגיעה עם חושייה האימהיים, מלקטת ומפרה ומסבירה הסברים. אני מתרחק ממפגש הרחובות, מדרים אל החורשה, פה ושם ליקטתי לי איזו פינה. האם יש קנים בלי גוזלים? בשביל הציפור לנוח?

כשהיא נתנה לי את המקור, היא תמיד הוסיפה: זו המקור תהיה טובה לפי המטרה שתהיה לה" מה אני עושה עם המקור, מלבד להיזכר בך אמא...

לפעמים המקור, הייתה קצת מכבידה לי, ואז הייתי חושב על כך שמעולם לא אמרת, שצריך לטפל בה, וללכת איתה ככה, לפעמים על הצד, שלא תקבל את הנטייה הזאת קדימה, איך לא אמרת?

שוב אני בפינת קלישר השלום, רוח קרה החלה לנשב ממערב, ואני מרגיש את החשיכה נופלת עליי כמו שמיכה. מדלג לי לכיוון הקן, יודע שגם היום, דבר לא השתנה ושוב יהיה שם קר. לעזאזל אני מקלל, ולמה היא אף פעם לא אמרה לי: תשים את המקור על הצד לפעמים שלא ייפול קדימה" אמא היית אומרת לי עכשיו, והייתי נרכן אלייך להרגיש את חום גופך דרך הפרווה הקטיפתית שלך, הפלומתית. הוא לא עובד לי המקור כמו שהבטחת. מי יעזור לציפור כל כך קטנה? האם יש לציפור כזאת חיי חברה? יש לי עצים וענפים וצמרות, ומחטי אורן, וברושים, אצטרובלים, מהדקי סיכות, חתיכות צמר גפן, בדלים, בוץ או עפר פעם פגשתי סנאי והוא אמר: "אתה ציפור כל כך ממורמר, איך אפשר בכלל לאהוב כזה דבר, בטח אפילו אמא שלך לא הצליחה" ואני חשבתי על אמא, ורגעי האושר העילאיים בחיי, שהייתי נאהב, לא בגלל מי שהייני, אלא למרות.

איך שלא יסתכלו על החתול הזה הוא שורט

החיה הקטנה שלי ייבבה וביקשה עוד חלב. כבר נתתי לה מספיק, אבל היא מוסיפה להציק. כבר נמאס לי לעזוב את הכל ולגשת אליה, לעצור את העולם מלכת ולהיזכר בה. כי אני שונאת אותה. ואוהבת אותה. אני שונאת את הכאב, אבל מתרפקת בנקודת הנוסטלגיה. נקודת האל חזור שלוקחת אותי לנבכי הזיכרון, בכאב. אבל הכאב הזה מעקצץ אותי ומזכיר לי כמה אני חיה. כמה אני נושמת. כמה אהבה מרסקת אותך, כמה היא גם יכולה להבריא. יש לה כוח הבראה מושלם. אני מייחלת לו. כי החיה שלי מתחננת לעוד. אני מלטפת אותה ומנסה להרגיע. היי קוקי זאת רק אני, והמגע הקטיפתי של השערות החומות הקטנות, אני לא פוסחת על שום פיסה בגופה הקטן והצמרירי. כן היא חתולה, לא כולם אוהבים חתולים. הם הרי כל כך אציליים שחלק וודאי יראו זאת כהתנשאות. אבל שלי כל כך מטופחת. כשהיא מלקקת אותי לתודה אני מרגישה את הקוצים הקטנים על קצה לשונה מתחככים לי בעור ואוספים את כל הרע. אני נשארת חלקה וככה זה הרבה יותר נעים עם מיצי שלי, כי הפרווה שלה כל כך רכה. תמיד היא מקשיבה לי כמו החברה הכי טובה, וברגע אחד מעצבנת אותי, כמו אמא. ובבת אחת היא הכאב שלי. כי היא הרי ניזונה ממנו. ואני שמחה שיש לי למי להעביר את הכאב הזה שייצא מתוכי, ובאותה נשימה כועסת על התזכורת הזאת לכאבי שלי שאני כל כך רוצה לשכוח.. כמה מורכבת היא אישה, מלאה בנבכים, צריך לקרוא את השורות עשר פעמים ואחר כך לחפש בינהם כדי להגיע למשמעות המלאה. וגם המשמעות הזאת היא בסך הכל נקודת מבט.

יום פורים ויום כיפורים

הבית שלי הולך ומאבד מבייתייותו. בית שהוא כלל לא שלי, אבל מכיל אותי, ואישה אחת יקרה לליבי. הסיפור מתחיל בזה, וכמובן הוא מתמשך ונוגע לי באהבה. וכשזה נוגע באהבה, אתה לא בטוח איפה זה מתחיל, איפה זה נגמר, ולרוב זה פשוט חוצה את כל התחומים, ומתערבב ומשתלב בחיים כמו צבעי מים על בד משי.

הבית שלי הוא יותר מ4 קירות. הוא רחב ומרווח, ויש בו מספיק מקום לחרטה שלי. על הריצפה הצוננת אני יושבת וחושבת עליה. כל כך חם, אז זה כל כך נעים לגעת בריצפה הקרה, במיוחד כשרק חלק מהגוף חשוף, והעור הרך מקבל את המכות קור הקטנות שמצננות אותך... וזה רק אני והחרטה עכשיו.

כי היא חרוטה כל כך עמוק. אני משחקת עם הידיים ומזמנת במחשבותיי פיסות בד ארוכות. הן מגיעות מרחוק ובאות אליי כמו עופות שמיים מכל עבר. אני מלפפת אותן אחת בתוך השנייה. עכשיו אני יכולה לשחק עם החרטה כמו עם כדור סמרטוטים.

כל הטעויות מתגבשות לי לידי כדור סמרטוטים. סמרטוטי במיוחד. אני לא שמה לב לרגע ולפתע מתפרצות ממנו תולעים לבנות קטנות

ושמנמנות. אני זזה מהכדור מצומררת.

אני נגעלת אבל זה לא עוזר כי התולעים מתפשטות לכל עבר וזוחלות לעברי.

גם זחילה איטית היא מפחידה ומרתיעה, וזה מרגיש לי כל כך מגוחך, כי הן רק תולעים והן זוחלות כל כך לאט. כל הטעויות האלה בתוך הכדור סמרטוטים שלי. בעיטה אחת לכיוון הדלת, ואני סוגרת מאחורי את כל החרטות. אבל האם הן לא יקומו ויחזרו לדפוק על דלתי? כנראה שזכרתי עוד מאז, שבית צריך דלת חזקה ואיתנה, ואני לא אשמע את הדפיקות. אני רק אשמע את הגניחות.

מה שהבית מספר לי, זה מה שאני רוצה להגיד לעצמי.הבית חם וצועק לי חלון, ואני יודעת, שהדלת אולי ננעלת בטריקה. אבל גם בלטות אפשר להרים. ובבתים מסויימים, למצוא אולי שם, אוצרות גנוזים. הבית שלי לא זוכר לי את הטעויות. מבחינתו, כל יום הוא יום חדש, מלא במטלות, שמטרתן, לתחזק ולמלא את הקומה הראשונה בפירמידת מאסלו, לקיים לי צורכי ביטחון, כלהלן: ניקיון בסיסי ואף יותר ואוכל במקרר. לא מעניין אותו מה עשיתי לא נכון. הוא פשוט שם בשבילי. והינה אני בבית שלי. אבל הוא ריק. יש בו כדור סמרטוטים אחד גדול, ואני מביטה בו ורוצה לתקוע לו בדיוק בנקודה הכי מרכזית שלו, חזק, מקל באורך מטר ו20 ולהניף אלעל וכל התולעים הלבנות ישוטו באויר היישר לתוך גינתה של השכנה הגונחת שלי. ואז הכל יהיה נקי. הריצפה תבריק ויהיה אפשר להתגלש לאורכה. כל האגרטלים וארונות הזכוכית הפולנים יעמדו ללא רבב, ואף אצבע לא תתלכלך באבק. השולחן יכוסה במפה הלבנה שאת אוהבת עם הפמוטים מוכנים לשבת. והמצפון שלי יהיה נקי. כי עטפתי את כל הטעויות האלה וזרקתי אותן כמו פתקים של כיפור לים. הבית ייתן לי את המחסה המושלם. המקלט לברוח אליו. הדלת שלי נעולה, אבל יש מלא חלונות. והמצפון שלי נקי כמו בית נקי, שמתלכלך מחדש אחרי יום, ולא משנה כמה אני אתאמץ.

סבתא שלי אומרת, יום פורים ויום כיפורים,

כדור הסמרטוטים שלי כבר בגינה של השכנה, ואני מתגעגעת, למה שהופך את הבית שלי לכל כך ביתי. מה שעושה אותו המפלט והמקלט שלי והדבר היציב היחיד בחיים שלי כל השנים האחרונות האלה.

ואני אומרת לה, סבתא אני מתגעגעת, והעיניים שלה מביטות בי ומתנחמות, ואני מכינה את הכל שתחזור כבר מבית החולים הארכיטקטוני להחליא הזה בילינסון.

תמימות רשתית

אחד מהיתרונות הצרופים שחולל האינטרנט בחיינו, הוא האפשרות לכתוב כל דבר שעולה ברוחך ולקבל אינספור הזדמנויות, סוטות פחות או יותר, מהנושא עליו חשבת מלכתחילה. אבל באמת, דרך נפלאה להרחיב אופקים. הינה ככה במקרה הגעתי לאתר please rob me . שאם תעשו פה "העתק"
ותדביקו בשורה הריקה למעלה, תגיעו גם אתם אליו.
http://pleaserobme.com/

אומנם כבר נאמרו הרבה דברים על מחדל הפרטיות שרץ באינטרנט, כמובן איבוד הפרטיות וכו', אבל נראה לי שאנחנו עדיין ממש תמימים ולא יודעים מה באמת מתרחש סביבנו.
אם לפני עשר שנים, לא היינו יושבים בכלל מול המחשב, היום יכול להיות מצב שאנחנו מניעים את עצמנו לקום ממנו. הדור שגדל לתוכו, כבר מתחנך עליו. והוא שונה מאוד. הוא הרבה יותר גלובלי.
לאט לאט האינטרנט מתחכם עלינו. הוא עולה יותר כסף, הוא מקשה על הפרטיות. אפילו פייסבוק, בלי שנשים לב, הפך את הגדרות הפרטיות לקשות יותר. וזו לא המצאה שלי.
http://blogs.forbes.com/kashmirhill/2010/05/17/figure-out-your-facebook-privacy-settings-with-reclaimprivacy-org/
באמת מה אנחנו מחפשים עם האינטרנט הזה, וכמה הוא עתיד לגדול?
האם כבר קם הגולם על יוצרו?
"please rob me" מנפץ לנו בפרצוף את מה שחשבנו שאנחנו יודעים על האינטרנט. כי פתאום הוא שופך אור על זה שהפייסבוק והטוויטר הוא כלי נפלא לגנבים. אנשים מתייחסים לאינטרנט כמו בית. האנונימיות מורידה את הבושה ואנחנו, כמו בביתנו, לא מתביישים. ואנחנו יכולים לספר, על המכונית החדשה שקנינו. אנחנו יכולים לנסוע לחו"ל ולהשאיר אורות דולקים בבית, אבל לספר לכולם באינטרנט איזה כיף לנו בחו"ל...

ובהחלט קרו מס' מקרים באמריקה הרחוקה, של אנשים שתכולת ביתם נשדדה כי האדם הלא נכון גילה שהם לא בגבולות המדינה.

אז אולי חלקכם אומרים- טוב מה כבר יש לגנוב אצלי, ואיך זה בכלל יגיע לידיים לא נכונות, אבל באמת, הכל באינטרנט כל כך נזיל. ועוד כמה שנים, הדור שגדל ומתחנך על גבי הרשת, לבטח יוציא מתוכו גנבי רשת מוצלחים ומתוחכמים. ואנחנו נתהה מה קרה לפרטיות שלנו ואיך היינו כל כך אידיוטים.

העתיד, אולי רחוק, מפחיד, מבטיח ולא ידוע. וכמו שהאינטרנט הוא השירות הטוב ביותר לסקרנות שלנו, כך אני סקרנית לדעת, האם יקום הגולם ויגנוז את יוצרו.