יום שני, 30 ביולי 2012
ג'וני לעזאזל
יום ראשון, 27 במאי 2012
אוויר קנדי צלול כיין
יום שבת, 28 באפריל 2012
דברים שאני לומדת מהאחיינית שלי
יום רביעי, 4 באפריל 2012
קול חוזר לזמן לחזור
הזמן נמרח לי עכשיו כמו שוקולד על פרוסת לחם. איזה לחם שתירצו, לבן, מלא, שיפון, אולי בכלל מצה? אבל מצות עושות בעיות בעיכול, וזמן שנמרח הוא קצת ביזבוז. אז חשבתי אולי לכתוב על זה משהו. בכיתה ד' היה לנו שיעור בבה"ס היסודי, ואני אין לי זיכרון חד להתפאר בו, אבל את זה אני זוכרת. המחנכת סיפרה לילדים ישובים מיוזעים בכיתה אחרי הפסקה מלאת מרץ והשתובבות, על השעונים הקדומים. שעון החול ושעון השמש. אחר כך ניסינו להכין כאלה, לא בכיתה, ואולי רק אני. אבל כילדה בלי שעון, בלי טלפון, זה נחמד להשתעשע במחשבה של תקיעת מקל בחול ולפי זה להחליט מה השעה.
מאז חלף הזמן וככל שאני גדלה בשנים אני מעריכה אותו יותר ויותר ולכן משתדלת שלא לבזבז אותו.
זמן שחולף לא חוזר,
הזמן, כמו חול בתוך מיכלון של זכוכית, חומק במהירות ומלחיץ.
כן, עוד שנייה ייגמר לו הסמסטר האחרון ואין לי טיפה של מושג מה עושים עם המידע הזה.
אבל על הזמן אפשר להסתכל מזוויות רבות ומשונות ולא רק אם יש ממנו או אין ממנו. לפעמים אנחנו מדביקים אליו מנהגים כמו אכילה בשעה מסויימת או שינה בשעה מסויימת. כמו לדוגמא, לפני שבוע תיכננתי אימון ריצה אבל מאורעות היום הובילו אותי להגיע הביתה רק ב11 בלילה. היה 12 וחשבתי אם לצאת לרוץ. מאוד רציתי אך לנגד עיני עמדה המחשבה- שעכשיו 12 בלילה ומה קשור עכשיו לצאת לרוץ? אבל אם אני רוצה מה איכפת לי בכלל ש12 בלילה עכשיו? החלטתי בראשי שעכשיו 7 בערב וזה טיבעי לגמרי שאני אצא לרוץ. ויצאתי. יש לנו זמנים לכל דבר בחיים. זמן לקום, זמן לעבוד, זמן לנוח, אנחנו אומנם נוהגים לקטלג אנשים, רגשות, כל דבר שצף אל תודעתנו. אבל החברה, מקטלגת אותנו בחזרה כשהיא מגדירה לנו משבצת זמן לכל פעילות בחיים. לדוגמא: "טיול אחרי צבא" בארץ אתה לוקח שנה הפסקה למען טיול וזה לגיטימי לגמרי, אם אתה אחרי צבא. אולי זה ייתפס קצת פחות לגיטימי בגיל 32, בעיני החברה הישראלית שלנו כמובן. בחו"ל נתקלתי בהרבה אירופאים מבוגרים שלקחו לעצמם פסק זמן שכזה לטייל. זה אפילו קצת יותר הגיוני, בעוד שבארץ זה מעין חוויה שנועדה להשכיח את הקשיים שעברנו בצבא, כשאתה מטייל כאדם בוגר יותר, זה טיול אחר. כמובן שזה עניין אינדיווידואלי, רק על עצמי ידעתי לספר ואת הטיול הארוך שלי, ידעתי שאני רוצה לעשות טיפה יותר מאוחר, כדי לעשות אותו כמו שצריך. אם כך, לא רק שאנחנו מקטלגים אנשים וחפצים כדי לעשות לנו סדר, החברה מקטלגת אותנו במשבצות של זמן כדי לשמר על איזה סדר מסויים שנראה לה הגיוני.
אבל האם באמת יש בזה מין ההיגיון?
לפי השיגרה הרווחת בארץ, העתיד צופן לי בית בסגנון איקאה וערבים שמסודרים לפי לו"ז התוכניות של ערוץ 2.
לא רק זה, אלא שהזמן אפילו שגור לנו בשפה, כשביום שישי בערב יוצאים מאוד מוקדם, או בוחרים להישאר בבית להימעך מול סרט, אנחנו אומרים "הזדקנתי" . החברה אומרת ומבהירה היטב מה מתאים לגיל 20, מה מתאים לגיל 35, ואני בוחרת להסתכל על זה כמו שהסתכלתי על אימון הריצה- אם מתחשק לי פארק מים, לא אכפת לי שאני לא בת 12. ואולי אותו הערב בכלל לא התחשק לי לצאת. דימויי השפה האלו לוקחים את ההתבגרות למקום שלילי של עייפות וחוסר חשק, כמו שהחברה מנסה לארגן אותנו בתוך מרוץ הישרדותי מתיש. במקום לראות את מה שחיובי בהתבגרות, החוכמה שמצטברת, הניסיון חיים, הידע הכל כך חיוני על עצמנו- מה עושה לנו טוב, מה עושה לנו רע.
אבל אני בכלל חשבתי לכתוב משהו משמח ואופטימי כמו האביב, בגלל שזה פסח עכשיו ואי אפשר להתעלם ממה שפסח מביא איתו, למרות שבהחלט הייתי רוצה להתעלם מהגפילטע פיש ומכל אותן הפרסומות שדוחפות מכורי קניות כמותי לקניון. הזמן הוא לא גורם שצריך להילחץ ממנו. ישנם אפילו פתגמים בעיברית- "כל עקבה לטובה" "כל דבר לעיתו" דהיינו- מה הלחץ? החיים הם לא שעון חול ואין דבר כזה באמת שעון ביולוגי (להלן- אימוץ) ,
מה שמוביל אותי להסתכלות היפה ביותר על זמן, ממקום הרבה יותר טבעי, מנקודת מבט של הטבע.
בעוד החברה מותחת לנו קו לינארי מין הלידה אל עבר מותנו, הטבע תופס את הזמן באופן מחזורי. עונות השנה חוזרות על עצמן ומרמזות לנו שהתחדשות, היא לאו דווקא המצאה מחדש, לעיתים היא גם חזרה אל המקורות שלנו, אל מה שגרם לנו לחייך. הוואדיות פורחות אחרי הגשם וזועקות לעברינו קריאות של התחדשות. כמו בשירו של אלתרמן אשר מתאר את זה כל כך יפה:
"כלניות, כלניות,
כלניות אדמדמות אדמוניות
כלניות, כלניות,
כלניות מטוללות חינניות.
שקיעות בהר תבערנה ותדעכנה
אבל כלניות תמיד תפרחנה
סופות לרוב תהמנה ותסערנה
אבל כלניות תמיד תבערנה "
אפשר למצוא נחמה במחזוריות הזו של הזמן, כפי שנראה בטבע. המחזוריות מבטיחה לנו משהו שאין בראייה הלינארית הזאת של הצעיר-זקן.
המחזוריות מבטיחה לנו את קיומו של אותו צחוק פנימי שמותיר אותנו רכים אל מול הקשיים שאנו נתקלים בהם בבגרותנו, כך באופן מחזורי אנחנו תמיד חוזרים אל האביב, אותה המשכיות מנחמת, מנחמת מספיק אפילו לב שבור, ביודעו שיחזור ללבלב, אולי אפילו בקיץ.
יום שלישי, 13 במרץ 2012
בין זעקה לאזעקה
כשנשמעה האזעקה, בדיוק היינו במטבח בעיצומו של תהליך הכנת החביתה והסלט, הגבינות כבר היו על השולחן. מיכאל אמר שזה שטויות ובוא נשב ונאכל, אבל הספיק מבט אחד בפניה של דני להבין שהשטויות אצלה הן זיכרונות עמומים מחו"ל ומה שקורה עכשיו זה ממש לא שטויות. חיוורת כמו סיד חטפה אותנו לגומחה בקיר, בגלל שזה בית קרקע הרי אין פה מקלט. "אימאלהאימאל'האימאל'ה" מלמלת לי לתוך האוזן ותופסת אותי חזק בחולצה. "דני תרגעי מותק זה תיכף נגמר" אני מנסה להרגיע אותה אבל ללא הצלחה, עיניה מפוחדת כמו כלבלב בורח עם הזנב בין הרגליים, רק שלא תתחיל לבכות עכשיו, אני חושב, ומיכאל אומר בקול רם, "רק אל תיבכי טוב?" היא מתחילה לבכות. תרחיש העלמה במצוקה מתחיל, אבל דמות האביר רחוקה ממני שנות אור. ללא חרבות קסומים, אינני יודע מה נדרש כדי להציל. משהו בתוכי אומר שאולי רק צריך להושיט יד לחבק אבל קיר דמיוני לא נותן לי לעשות את זה, עוברות כמה דק' ומשתחררת לה אנחת רווחה. גם הפוגה מאיום קיומי וגם הפוגה מאינטימיות נבוכה. דני משחררת אותנו ומיכאל פורץ מתוך המרחב המוגן אל עבר השולחן המזמין "יאללה אני רעב מת" הוא מסנן כאילו לא קרה עכשיו כלום. אני הולך לכיוונו עם בטן מרחפת כמו אחרי ספינת פיראטים בלונה פארק, "יאללה בוא נאכל" אני אומר ודני שותקת. היא מחכה כבר למרחב המוגן שלה. אולי פינות של מקררים, כמו גומחות בקיר, הן טובות למחבוא, למסתור, אבל מה היה קורה אם באמת הבום היה קצת יותר קרוב. כמו אתמול ששמענו את זה נופל, דמיינו את המכתש הקטן שנוצר ומיליוני רסיסים עפים להם לכל עבר כמו בסרט שליחות קטלנית, מה אם הבום היה קצת יותר קרוב? הייתי יוצא כמו ארנולד שוורצנגר, חזק כמו פלדה ובלתי מנוצח, חיי לנצח, עם מלא חרבות להציל את דני ולסחוב אותה כמו כלה בין ידי, כשהיא כורכת את ידיה סביב העורף שלי, אז אני מרגיש את המרחב המוגן שלי, כל כך אמיץ לידה.
"הרשקו תביא ת'לחם" מיכאל קוטע לי את חוט המחשבה, "יואוו איזה מפחיד זה היה" מצהירה דני, "כן אהה, יאללה קצת אקשן בבאר שבע, בוא נלך לראות את הגראדים!"
"למה זה זיקוקים?" הוא מקניט אותי,
"אפשר גם לראות את הזקנות המרוקאיות יוצאות החוצה וצועקות על הבעלים שלהן" אני עונה לו,
"כן, אתמול עם האמבולנסים היה מלא בלאגן ברחוב, מלא קריאות 'אמרתי לך'" זורקת דני,
"יאללה דני אם יש שוב אזעקה, לא נכנסים למקרר אוקיי? עולים לגג!!" "חחח כן בטח.." היא מסננת,
ובא לי להגיד לה, שאפשר לעלות לגג בלי קשר תמיד, אבל מיכאל כבר מספר לה איזו בדיחה משעממת מהטלוויזיה והיא צוחקת כמו כסילה, אני מתעצבן כמו הלהבות שארנולד שוורצינגר יוצא מהן ומתפלל שתהיה עוד אזעקה והיא תמשוך לי בחולצה ואני ארגיש את הזיעה שלה חמוצה ומתוקה מעוררת בי רגשות נשכחים של חמלה, והרצון הזה להיות האביר המיוחד שלה.
אבל הגבינה שלי חמוצה ודני מפלרטטת עם הבחור שלא רוצה אותה, או אולי לאו דווקא אותה ספציפית, כמו שהוא סתם מחפש לחפון, או לשים את הראש, או לשים איברים אחרים גסים. המונוגמיה, רכושנית ומתאימה רק למאהבים אמיתיים, אני חושב ועוד אזעקה נשמעת פתאום. זה תמיד מגיע ברצף,
"יאללה אני עולה לגג!!" אני אומר,
דני רצה למקרר ומיכאל נשאר לטחון לחם עם טחינה,
אני עדיין ארנולד שוורצנגר בראש, עם לב מפלדה, לא נותן לשום רגשות חמלה לחדור את המרחב המוגן שלי.
יום שישי, 24 בפברואר 2012
לביית את הבית
בתים זזים בחלל, ונעים בקלילות מעלה ומטה, כמו בתוך הסרט טוויסטר, ברגע מתנתקים מהאדמה ושולחים אותנו לחפש מקום אחר. במקום האחר, גם הנפש השוכנת היא קצת אחרת קצת שונה וגם קצת מתקשה שלא להשוות, את הבית הנוכחי לבית הקודם. שורשים ארוכים ננטעו כשהאדמה היתה לחה כמו מוח צעיר לפני שחשבנו שבית יכול להיות גם על הגב, וגם בכל מקום אליו נלך. השפה האנגלית עושה הבחנה ברורה ולא משאירה מקום להתבלבל כשהיא קוראת לבית אחד: house ולבית אחר home. כשהאבחנה נוגעת גם בהגייה, כשהוגים home זה אפילו נשמע קצת כמו שחרור של אנחה. מספר לך שהגעת למקום בו השורשים עמוקים כל כך להכיר את כל הרובדים שלך.
הם יודעים כבר שאצלך זה חולף, שעוד רגע ואתה חוזר לעצמך, שזה חלק ממסע, שבסך הכל אתה בנאדם די נחמד ועוד משפטים שמגיעים מהיכרות עמוקה מאוד, אוהבת וסלחנית שגורמת לשחרור אנחת רווחה ופלוץ של נחת. אם הבית הזה הוא יותר מ4 קירות, שהרי ברור שהוא מכיל גם את כל המשקעים מהעבר, גשם ושלג שנרקב ונעלם, אבל לא עד הסוף, אם כי ברור שבית לא חייב להיות איפה שהלב, הוא גם יכול להיות איפה שהראש. כמו שרבי נחמן אומר: "אתה נמצא היכן שנמצאות מחשבותייך, וודא שמחשבותייך נמצאות איפה שאתה רוצה להיות" אם אני עוברת לגור בחו"ל ורוצה לחיות באיכות חיים נטולת געגוע ומחשבה בלתי פוסקת על הארץ, אני אנסה להשתלב ולהיטמע, ולהיטמא במחשבה שעכשיו "זה בית שלי".
חו"ל, באר שבע, ת"א, שאר מושבים וקיבוצים, הקירות מתחלפים ומתקלפים.
מגלים כל פעם אני אחרת, תולה תמונה שונה. החפצים הישנים מתבלים, כמובן שהם אינם אני, אבל הם אוצרים בתוכם זיכרונות שמרגשים טיפוס נוסטלגי שכמותי. היאחזות פולנית שכזאת, שומרת שק בחדר עם דברים "לזרוק" , אחרי שהתמיינו מיליון פעם וכבר הוחלט לגביהם שאין להם כל שימוש. לזרוק לזרוק לזרוק, זו גם מסקנתם של בני הדור השני, וגם מסקנתם של כותבים, שיודעים שהטריק הוא למחוק את המשפט שנאחזת בו מידי, כדי להפרות את הדמיון למשפטים חדשים. לזרוק אפשר להגיד על חפצים, על יחסים. קשה ומשחרר, הורס ובונה. אבל מה עם בתים? אולי הם גם נזרקים לאיזשהו חלל ומותירים אחריהם רק חפצים נוסטלגיים להיזכר? אבל אני נקשרת לבתים ורק חוויה טראומתית גורמת לי לרצות להיפטר מהם. כמו פרידה לא בוגרת. בתים ישנים מזכירים לי אני אחרת, כמו סיפורי אהבה.
בקרוב יגיע הרגע ששוב אצטרך להיפרד, אחרי שנקשרתי לבית. אפילו אם היו אלה בעצם האנשים שנקשרתי אליהם, תמיד כשחוזרים לבקר, זה מרגיש שהכל השתנה ואין שום דרך חזרה או אפילו פתח למה שהיה.
כשהסערה חולפת זורקת מתוכה את כל אותן דירות שכורות והתחלות חדשות, נותר לו עומד לבדו בית עם גינה, וצ'וצ'ה הקטנה מכשכשת בזנבה לקראתי. אולי הבית הנצחי שלי, למרות המשקעים, להיפך, בזכותם. ולא חשוב כמה שאנחנו משתנים, הקבלה תמיד נדיבה שם כמו העץ הנדיב, שמעניק לי תועלת אינסופית, אפילו כשנותר חצי גזע ערום.
אבל הרי זה לא החדר, אלה לא הוילונות, מדפי הספרים והדיסקים. אלא אמא שמקשיבה ולא שומעת, אבא שתמיד מכווין, אחיות ואחים לצחוק ולריב איתם ואחייניות לאהוב. זו צ'וצ'ה שרצה לקראתי.
אותו הבית הוא השורשים עם שמות בני המשפחה מודבקים עליהם בקצוות. החיק המשפחתי החמים והנוח. זה אמיתי, זה גם קיטשי, אבל אני אתן לזה את התרגום הישראלי והציני ואומר שזה נשמע כמו מה שרק נוחות משפחתית יודעת לייצר כל כך בקלות. פלוץ אחד גדול.
יום ראשון, 5 בפברואר 2012
להוציא את העכברוש מהראש
הפחד אוכל ומכרסם כמו עכברוש גדול. מזדחל מאחורי ספסלים, איפה שכולם יושבים. הם יושבים צפופים ומביטים הצידה לאותו הכיוון. רק שלא יפריע להם פתאום, עד שמשהי מתחילה לצרוח. לצרוח בפומבי ולשאוב את כל תשומת הלב, הרי העכברוש ביקש אותה קודם! והרי הוא ניזון מהפחדים הללו, כי הם זורקים את הסנדוויץ' והוא תופח ותופח עם השפם הארוך שלו כמעט ומתנגח בקרסוליים דקים. "רק רציתי לרחרח" יש לו כפות רגליים קטנות, כמה מזיק הוא כבר יכול להיות? ואמרו עליו שהוא נושא איתו מחלות! אבל היא צרחה וכולם נבהלו. והעכברוש ברח בלי ביס אחד מהסנדוויץ'. משאיר אחריו פחד עתידי מפינות אחוריות של ספסלים. שם בפינות, הפחדים מתחבאים. חופרים להם חורים בקירות כמו עכברים ומעמיקים אותם לכדי מנהרות מטיילים בהם כמו בתעלות, ובמקום להתמודד איתם עם קצת טייח של אופטימיות אנחנו מביטים הצידה, מאפשרים להם להתגנב, עם כל הגודל שלהם, לגרום לנו לצרוח. מצאתי לו מלכודת לכל העכברושים. אני מאתרת אותו קודם, ומשנה את דמותו לעכבר מעבדה קטן ולבן. שמטייל ורץ לי על היד אל עבר המרפק, אל היד השנייה, יש לי כלוב מיוחד בשבילו. יש שמה חיה גדולה יותר, גדולה יותר ורעבה. כל חודש היא משתנה והיא בכלל לא מפחדת כשיורד לה העור, היא יודעת שבמקומו תאים חדשים יתגלו. אף אחד לא אמר לה אבל היא יודעת, התאים האלה יהיו יפים יותר,והפחדים האלה הם בדיוק מה שהיא צריכה לטרוף. מבט אחד שלה ואתה קופא במקום, אבל היא לעולם לא תתקוף אלא אם תתקוף אותה. הנחש הזה שזכה לכל כך הרבה שמות גנאי, מה לא אמרו עליו- נחש מתחת לקש, האשימו אותו תמיד בערמומיות, בגלל הגמישות שלו להזדחל אל עבר פינות. איזו סטיגמה מרושעת. כמה אומץ צריך להלך בעולם על גחון כשלכולם יש רגליים, כשמי שטורף אותך הוא בעל כנפיים, להשיל את עורך כל חודש בלי שום דאגה. הינה היא אוכלת את כל הפחדים שלי. היא רזה רזה והפחדים ניכרים בה אי אפשר להסתיר, היא שוב משילה את עורה, ומחדש חושפת לשון קטנה ואמיצה, מתגרה בי להשיל את עורי ולבלוע את הפחד הזה, שתקוע לי בגרון כמו עכבר מעבדה ונעלם כשאני צוחקת, כיאה לטיבעו של עכבר שאין לו שום -תעוזה.
מחשבה על המילה "תעוזה":
המילה תעוזה, מתחילה באות האחרונה של האלפבית, מכילה בליבה את המילה-עוז ומסתיימת באות ה'. כך שלמעשה תעוזה היא סוף כל פסוק ונתלית באמונה, כאשר העוז היינו הליבה ושם גם מקומו- זה הכרח הישרדותי, חייב לב אמיץ.