בין זעקה לאזעקה

כשנשמעה האזעקה, בדיוק היינו במטבח בעיצומו של תהליך הכנת החביתה והסלט, הגבינות כבר היו על השולחן. מיכאל אמר שזה שטויות ובוא נשב ונאכל, אבל הספיק מבט אחד בפניה של דני להבין שהשטויות אצלה הן זיכרונות עמומים מחו"ל ומה שקורה עכשיו זה ממש לא שטויות. חיוורת כמו סיד חטפה אותנו לגומחה בקיר, בגלל שזה בית קרקע הרי אין פה מקלט. "אימאלהאימאל'האימאל'ה" מלמלת לי לתוך האוזן ותופסת אותי חזק בחולצה. "דני תרגעי מותק זה תיכף נגמר" אני מנסה להרגיע אותה אבל ללא הצלחה, עיניה מפוחדת כמו כלבלב בורח עם הזנב בין הרגליים, רק שלא תתחיל לבכות עכשיו, אני חושב, ומיכאל אומר בקול רם, "רק אל תיבכי טוב?" היא מתחילה לבכות. תרחיש העלמה במצוקה מתחיל, אבל דמות האביר רחוקה ממני שנות אור. ללא חרבות קסומים, אינני יודע מה נדרש כדי להציל. משהו בתוכי אומר שאולי רק צריך להושיט יד לחבק אבל קיר דמיוני לא נותן לי לעשות את זה, עוברות כמה דק' ומשתחררת לה אנחת רווחה. גם הפוגה מאיום קיומי וגם הפוגה מאינטימיות נבוכה. דני משחררת אותנו ומיכאל פורץ מתוך המרחב המוגן אל עבר השולחן המזמין "יאללה אני רעב מת" הוא מסנן כאילו לא קרה עכשיו כלום. אני הולך לכיוונו עם בטן מרחפת כמו אחרי ספינת פיראטים בלונה פארק, "יאללה בוא נאכל" אני אומר ודני שותקת. היא מחכה כבר למרחב המוגן שלה. אולי פינות של מקררים, כמו גומחות בקיר, הן טובות למחבוא, למסתור, אבל מה היה קורה אם באמת הבום היה קצת יותר קרוב. כמו אתמול ששמענו את זה נופל, דמיינו את המכתש הקטן שנוצר ומיליוני רסיסים עפים להם לכל עבר כמו בסרט שליחות קטלנית, מה אם הבום היה קצת יותר קרוב? הייתי יוצא כמו ארנולד שוורצנגר, חזק כמו פלדה ובלתי מנוצח, חיי לנצח, עם מלא חרבות להציל את דני ולסחוב אותה כמו כלה בין ידי, כשהיא כורכת את ידיה סביב העורף שלי, אז אני מרגיש את המרחב המוגן שלי, כל כך אמיץ לידה.

"הרשקו תביא ת'לחם" מיכאל קוטע לי את חוט המחשבה, "יואוו איזה מפחיד זה היה" מצהירה דני, "כן אהה, יאללה קצת אקשן בבאר שבע, בוא נלך לראות את הגראדים!"

"למה זה זיקוקים?" הוא מקניט אותי,

"אפשר גם לראות את הזקנות המרוקאיות יוצאות החוצה וצועקות על הבעלים שלהן" אני עונה לו,

"כן, אתמול עם האמבולנסים היה מלא בלאגן ברחוב, מלא קריאות 'אמרתי לך'" זורקת דני,

"יאללה דני אם יש שוב אזעקה, לא נכנסים למקרר אוקיי? עולים לגג!!" "חחח כן בטח.." היא מסננת,

ובא לי להגיד לה, שאפשר לעלות לגג בלי קשר תמיד, אבל מיכאל כבר מספר לה איזו בדיחה משעממת מהטלוויזיה והיא צוחקת כמו כסילה, אני מתעצבן כמו הלהבות שארנולד שוורצינגר יוצא מהן ומתפלל שתהיה עוד אזעקה והיא תמשוך לי בחולצה ואני ארגיש את הזיעה שלה חמוצה ומתוקה מעוררת בי רגשות נשכחים של חמלה, והרצון הזה להיות האביר המיוחד שלה.

אבל הגבינה שלי חמוצה ודני מפלרטטת עם הבחור שלא רוצה אותה, או אולי לאו דווקא אותה ספציפית, כמו שהוא סתם מחפש לחפון, או לשים את הראש, או לשים איברים אחרים גסים. המונוגמיה, רכושנית ומתאימה רק למאהבים אמיתיים, אני חושב ועוד אזעקה נשמעת פתאום. זה תמיד מגיע ברצף,

"יאללה אני עולה לגג!!" אני אומר,

דני רצה למקרר ומיכאל נשאר לטחון לחם עם טחינה,

אני עדיין ארנולד שוורצנגר בראש, עם לב מפלדה, לא נותן לשום רגשות חמלה לחדור את המרחב המוגן שלי.

לביית את הבית

בתים זזים בחלל, ונעים בקלילות מעלה ומטה, כמו בתוך הסרט טוויסטר, ברגע מתנתקים מהאדמה ושולחים אותנו לחפש מקום אחר. במקום האחר, גם הנפש השוכנת היא קצת אחרת קצת שונה וגם קצת מתקשה שלא להשוות, את הבית הנוכחי לבית הקודם. שורשים ארוכים ננטעו כשהאדמה היתה לחה כמו מוח צעיר לפני שחשבנו שבית יכול להיות גם על הגב, וגם בכל מקום אליו נלך. השפה האנגלית עושה הבחנה ברורה ולא משאירה מקום להתבלבל כשהיא קוראת לבית אחד: house ולבית אחר home. כשהאבחנה נוגעת גם בהגייה, כשהוגים home זה אפילו נשמע קצת כמו שחרור של אנחה. מספר לך שהגעת למקום בו השורשים עמוקים כל כך להכיר את כל הרובדים שלך.

הם יודעים כבר שאצלך זה חולף, שעוד רגע ואתה חוזר לעצמך, שזה חלק ממסע, שבסך הכל אתה בנאדם די נחמד ועוד משפטים שמגיעים מהיכרות עמוקה מאוד, אוהבת וסלחנית שגורמת לשחרור אנחת רווחה ופלוץ של נחת. אם הבית הזה הוא יותר מ4 קירות, שהרי ברור שהוא מכיל גם את כל המשקעים מהעבר, גשם ושלג שנרקב ונעלם, אבל לא עד הסוף, אם כי ברור שבית לא חייב להיות איפה שהלב, הוא גם יכול להיות איפה שהראש. כמו שרבי נחמן אומר: "אתה נמצא היכן שנמצאות מחשבותייך, וודא שמחשבותייך נמצאות איפה שאתה רוצה להיות" אם אני עוברת לגור בחו"ל ורוצה לחיות באיכות חיים נטולת געגוע ומחשבה בלתי פוסקת על הארץ, אני אנסה להשתלב ולהיטמע, ולהיטמא במחשבה שעכשיו "זה בית שלי".

חו"ל, באר שבע, ת"א, שאר מושבים וקיבוצים, הקירות מתחלפים ומתקלפים.

מגלים כל פעם אני אחרת, תולה תמונה שונה. החפצים הישנים מתבלים, כמובן שהם אינם אני, אבל הם אוצרים בתוכם זיכרונות שמרגשים טיפוס נוסטלגי שכמותי. היאחזות פולנית שכזאת, שומרת שק בחדר עם דברים "לזרוק" , אחרי שהתמיינו מיליון פעם וכבר הוחלט לגביהם שאין להם כל שימוש. לזרוק לזרוק לזרוק, זו גם מסקנתם של בני הדור השני, וגם מסקנתם של כותבים, שיודעים שהטריק הוא למחוק את המשפט שנאחזת בו מידי, כדי להפרות את הדמיון למשפטים חדשים. לזרוק אפשר להגיד על חפצים, על יחסים. קשה ומשחרר, הורס ובונה. אבל מה עם בתים? אולי הם גם נזרקים לאיזשהו חלל ומותירים אחריהם רק חפצים נוסטלגיים להיזכר? אבל אני נקשרת לבתים ורק חוויה טראומתית גורמת לי לרצות להיפטר מהם. כמו פרידה לא בוגרת. בתים ישנים מזכירים לי אני אחרת, כמו סיפורי אהבה.

בקרוב יגיע הרגע ששוב אצטרך להיפרד, אחרי שנקשרתי לבית. אפילו אם היו אלה בעצם האנשים שנקשרתי אליהם, תמיד כשחוזרים לבקר, זה מרגיש שהכל השתנה ואין שום דרך חזרה או אפילו פתח למה שהיה.

כשהסערה חולפת זורקת מתוכה את כל אותן דירות שכורות והתחלות חדשות, נותר לו עומד לבדו בית עם גינה, וצ'וצ'ה הקטנה מכשכשת בזנבה לקראתי. אולי הבית הנצחי שלי, למרות המשקעים, להיפך, בזכותם. ולא חשוב כמה שאנחנו משתנים, הקבלה תמיד נדיבה שם כמו העץ הנדיב, שמעניק לי תועלת אינסופית, אפילו כשנותר חצי גזע ערום.

אבל הרי זה לא החדר, אלה לא הוילונות, מדפי הספרים והדיסקים. אלא אמא שמקשיבה ולא שומעת, אבא שתמיד מכווין, אחיות ואחים לצחוק ולריב איתם ואחייניות לאהוב. זו צ'וצ'ה שרצה לקראתי.

אותו הבית הוא השורשים עם שמות בני המשפחה מודבקים עליהם בקצוות. החיק המשפחתי החמים והנוח. זה אמיתי, זה גם קיטשי, אבל אני אתן לזה את התרגום הישראלי והציני ואומר שזה נשמע כמו מה שרק נוחות משפחתית יודעת לייצר כל כך בקלות. פלוץ אחד גדול.

להוציא את העכברוש מהראש

הפחד אוכל ומכרסם כמו עכברוש גדול. מזדחל מאחורי ספסלים, איפה שכולם יושבים. הם יושבים צפופים ומביטים הצידה לאותו הכיוון. רק שלא יפריע להם פתאום, עד שמשהי מתחילה לצרוח. לצרוח בפומבי ולשאוב את כל תשומת הלב, הרי העכברוש ביקש אותה קודם! והרי הוא ניזון מהפחדים הללו, כי הם זורקים את הסנדוויץ' והוא תופח ותופח עם השפם הארוך שלו כמעט ומתנגח בקרסוליים דקים. "רק רציתי לרחרח" יש לו כפות רגליים קטנות, כמה מזיק הוא כבר יכול להיות? ואמרו עליו שהוא נושא איתו מחלות! אבל היא צרחה וכולם נבהלו. והעכברוש ברח בלי ביס אחד מהסנדוויץ'. משאיר אחריו פחד עתידי מפינות אחוריות של ספסלים. שם בפינות, הפחדים מתחבאים. חופרים להם חורים בקירות כמו עכברים ומעמיקים אותם לכדי מנהרות מטיילים בהם כמו בתעלות, ובמקום להתמודד איתם עם קצת טייח של אופטימיות אנחנו מביטים הצידה, מאפשרים להם להתגנב, עם כל הגודל שלהם, לגרום לנו לצרוח. מצאתי לו מלכודת לכל העכברושים. אני מאתרת אותו קודם, ומשנה את דמותו לעכבר מעבדה קטן ולבן. שמטייל ורץ לי על היד אל עבר המרפק, אל היד השנייה, יש לי כלוב מיוחד בשבילו. יש שמה חיה גדולה יותר, גדולה יותר ורעבה. כל חודש היא משתנה והיא בכלל לא מפחדת כשיורד לה העור, היא יודעת שבמקומו תאים חדשים יתגלו. אף אחד לא אמר לה אבל היא יודעת, התאים האלה יהיו יפים יותר,והפחדים האלה הם בדיוק מה שהיא צריכה לטרוף. מבט אחד שלה ואתה קופא במקום, אבל היא לעולם לא תתקוף אלא אם תתקוף אותה. הנחש הזה שזכה לכל כך הרבה שמות גנאי, מה לא אמרו עליו- נחש מתחת לקש, האשימו אותו תמיד בערמומיות, בגלל הגמישות שלו להזדחל אל עבר פינות. איזו סטיגמה מרושעת. כמה אומץ צריך להלך בעולם על גחון כשלכולם יש רגליים, כשמי שטורף אותך הוא בעל כנפיים, להשיל את עורך כל חודש בלי שום דאגה. הינה היא אוכלת את כל הפחדים שלי. היא רזה רזה והפחדים ניכרים בה אי אפשר להסתיר, היא שוב משילה את עורה, ומחדש חושפת לשון קטנה ואמיצה, מתגרה בי להשיל את עורי ולבלוע את הפחד הזה, שתקוע לי בגרון כמו עכבר מעבדה ונעלם כשאני צוחקת, כיאה לטיבעו של עכבר שאין לו שום -תעוזה.

מחשבה על המילה "תעוזה":

המילה תעוזה, מתחילה באות האחרונה של האלפבית, מכילה בליבה את המילה-עוז ומסתיימת באות ה'. כך שלמעשה תעוזה היא סוף כל פסוק ונתלית באמונה, כאשר העוז היינו הליבה ושם גם מקומו- זה הכרח הישרדותי, חייב לב אמיץ.

הפלה בנקלה

דמעות מלוחות זולגות לי לרחם.
הרחם שלי פועם כמו לב פגוע, רוטט לו בחשיכה.
"אל תשכחי אותי" הוא לוחש לי, והרי איך אפשר? כשמזכירים לי כולם.
אני בכלל לא רוצה אותך רחם. גדול וחלול בתוכי. מה אתה יכול להכיל?
את יכול להכיל את כל נוזלי הגוף המתפרצים אל העולם בלי סיבה ובלי הפתעה ובלי משמעות. אבל לי יש רק דמעות מלוחות. אבא מברך שבת שלום וטובל חתיכת חלה במסורת משפחתית דביקה. הציפיות שלו הן ללא רחם, ואפילו הרחם שלי חולם וחולם, הוא מעולם לא חלם להביע כזאת מסורתיות כמו שמצופה ממנו. אבל הדמעות שלי אין להן מקום ברחם והן מחפשות נתיב לזלוג בו רק שיגיעו לכדי ספוג גדול שמן ואורירי שיספוג אותן בברכה ויקבל אותן באהבה. במקום זה אבא מביט בי והן זולגות לי ישר לתוך החלה, ואני שוב אשמה. ורק המילה הזאת- רחם, מצחיק שהרבים שלה יהיה- רחמים. כאשר רחמים, זה צורת התייחסות לסבלו של האחר, בחמלה עם מידה של התנשאות. וגם ברחם יש מידה של נשיאה בחמלה. ואם המשמעויות לא מקבילות, הן עדיין חשודות במשמעות עתיקה שקבורה בסיפור היסטורי מתחת לאדמה.
והרחם שלי עצוב שהוא לא ספוג ולא יכול להכיל את הילדים המלוחים שלי שבהם הוא אשם

ג'וני בי גוד

הגיבור הטרגי שלי התכופף להקיא. בגב קמור ושערות שמוטות, אפשר היה לראות את כל ארוחת הצהריים פורצת החוצה כאילו לא רצתה להיות שם מלכתחילה. כל הפלפלים האדומים, העגבניות, האורז, מרוחים על האספלט ונראים כמו גרסא רעה של קציצות. ג'וני שלי הרגיש כל כך שפוף ועלוב וחלוש. הבאתי לו בקבוק מים. הרי מה כבר יכולתי לעשות ועוד באמצע כביש 6? תמיד כשג'וני מרגיש ככה, הוא לא מהסס להביט בי בעיניים מתחננות ואני ניגשת לחבק אותו, מערסלת את ראשו לתוכי. ראשו של ג'וני נח בין שדיי ולא איכפת לי שהרגע הוא פלט את כל ארוחת הצהריים שלו כמו תינוק. אולי גברים תמיד צריכים להיות חזקים, אבל זה בדרך כלל, רק במלחמות. או קרבות איגרוף של שיכורים או לחילופין כשצריך לסחוב משהו ממש כבד. ג'וני מתעשת שנייה אחרי שנהייתי חולמנית וקורא לי לחזור לאוטו. נוסעים נוסעים נוסעים. כביש 6 הכי קרוב לאוטוסטראדה יום חמישי וכל הציפיות לסוף השבוע מתבשלות מאחורי הראש. אני נשענת לאחור ומנסה פשוט להיות. מדליקים את הרדיו וג'וני מזמזם את השיר. ואני תוהה למה מייחסים לקשרים תפקיד רציני כל כך בביטחון של חיינו. כלומר, למה קשרים אמורים לתת לי ביטחון. למה הם תמיד אמורים להגן עליי, וממה, לעזאזל. הוא מסיט את מבטו מהכביש אליי בחיוך ואני רק עסוקה בהקשבה לשיר כשרגלי מטופפות על תא הכפפות. הוא מנסה לפתוח בשיחה ואין לי סבלנות. אני עסוקה בפשוט להיות. ניסיתי להסביר לו במילים עקיפות. אז הוא אמר לי שהוא ניסה את זה בעבר והלך למיני סדנאות ועדיין הוא מוצא את זה מאוד קשה ליישום. הסברתי בתמורה, שזו לא בעיה חמורה, שהמדינה מתדרדרת כמו עקומה עצובה ואני מקווה שבקיץ לא תהיה מלחמה. בינתיים שינהג ויניח לי בנסיעה.

אבל ג'וני צריך להיות חזק כל הזמן. איך אפשר פשוט להיות כשהידיים כל הזמן קפוצות? אתה כל הזמן מתחרה מי יותר חכם ועסוק בלהוכיח את עצמך לכל העולם. ג'וני מתעצבן שהוא לא נהג מונית.

כשאני מערסלת את ראשו של ג'וני בתוכי, אני יודעת שזה הרגע היחיד שלו ביום שהוא שוכח מהכל. הוא אפילו אומר לי את זה. לא במילים כמובן, רק בתנועות הראש, שפתאום מתרככות ונמסות ומחייכות אליי מבעד לחולצה. רגע של חולשה שהוא תמיד מפצה עליו בשתיקות מביכות מאחורי ההגה, כמו עכשיו. באמת לא נהג מונית מצידו, הם הרבה יותר דברנים. עכשיו זה אני מולו מי יותר חזק ואני מגבירה את המוזיקה אבל השתיקה עדיין רועמת. גם אם זה לא ברור למה ועל מה ואפילו שהוא כזה קוף ואני כזאת יפה, האגו ימשוך את הריב עד סוף הנסיעה ואולי אפילו עד סוף היום. אבל איך אפשר פשוט להיות כשאין מנוחה?

שתיתי מים ועוד קצת מים, ואז מילאתי את פי במים וירקתי לכיוונו בחוזקת ממטרה. ג'וני שהיה מאוד מופתע כמעט ועשה תאונה (עוד סיבה למה הוא לא יכול להיות נהג מונית) הוא עוצר את האוטו ומביט בי בעצבנות. אז אני עושה את המבט הקצת מחוייך, קצת מתנצל ואומרת לו שהכל שטויות והוא יודע שעכשיו אין לו ברירה כי הוא לא יכול לשחק אותה חזק אחרי שירקו עליו מים והכי טוב יהיה פשוט לצחוק על זה. אז השרירים בפנים משתחררים, ואני מחבקת אותו, עכשיו שנינו חלשים כי הודינו בחולשה שלנו, או ששנינו חזקים, כי צריך להיות חזק כדי להודות בחולשה. או ששנינו פשוט כל כך עסוקים בשטויות אגו ואגרופים ששכחנו איך זה פשוט להיות.

מגרד לי הגראד

ואם אני בודדה וגלמודה עכשיו,זה כי זה זמן מלחמה. אנשים לא יוצאים, רק נכנסים לתוך מיגננה. אולי אני גם צריכה ממד. קר ונוקשה כמו פלדה, חסין כמו שור אל מול כדורים תועים, חצים של קופידון ושיברי אהבה. אולי עוד מעט תהיה אזעקה והלחץ יגלוש לאורך הגב, יחוויר את הפנים. נשב בגופיות בית ותחתונים, מקובצים, מכונסים מפוחדים. פתאום כולם ידברו אחד עם השני, כי מה כבר נותר לעשות. בטח יהיה איזה ילד או ילדה או נער או נערה, או מבוגר אחראי שיפחד יותר מכולם. האויר יעמוד ויהיה ריח מחניק של זיעה ונאדים. עדיף כבר מות גיבורים. מות גיבורים במיטה, או במטבח, בחלל ריק מאנשים, בלי שום פרצוף שרואה אותך ככה, חיוור והיסטרי כמעט מרטיב את הבגדים. אני נשארת עומדת ולא נכנעת לפאניקה המידבקת הזאת. גם אדישות היא ממד. היא קסדה מפלדה. שומרת ראשי ואפוד המגן שעל ליבי. מבטיחה לי בולם זעזועים. אני לא שומעת את האזעקה בכלל, כדרכם של המתכחשים, אני מתכחשת דרך שתיה חריפה ומרימה כוסית. כמה אירוני. שנייה לפני המוות להרים לחיים, אפילו ציני. טילים נופלים כמו ענק שזורק עלינו סלעים, רסיסים רסיסים נזרקים לכל עבר וכולם רצים ומקללים. החום נופל עלינו ועוטף אותנו בעוצמה של סירנות. זמן מלחמה זה שוב זמן של צפיפות. דבר שקיים בשפע במדינתנו הקטנה. מרוב הצפיפות אנשים מעבירים את מחלות הנפש שלהם אחד לשני. חרדות, פאניקה, לחץ. אז מה אני צריכה את כל זה במרוכז בממד של הביניין. הינה הממד שלי. עומד לו אטום וחסין. אני שותה עוד קצת וויסקי להרגיע את הפאניקה. פאניקה פאניקה, מה את מדברת מגרוני? מה את שרה לתוכי? מה את שרה מתוכי? תשירי שיר אחר, שיר רגוע. שיר נוגה. תרככי. ככה בממד שלי אני עומדת חסינה ושום רסיס לא חודר אליי ושום שבריר של אהבה. הפאניקה מחבקת אותי חזק עד ששריריה נרפים וזרועותיה נופלות מחבקות את צידי גופי.

בקרוב הכל יירגע. סאנת האנשים והמכוניות, יתפזרו בהפגנות ואבק, הכל יתערבב בתוך הנוף והבדידות שלי תהפוך ללבדות השלמה שלה. כמו שהיה לפני המלחמה. האדישות תהפוך לרוגע וכל אחד יחזור לתחביבים שלו, לא משנה עד כמה רגילים הם ומשעממים. יש משהו באווירה המלחמתית שאהוב עלינו. על הישראלים. לכידות. ההבדלים בינינו מטשטשים וכולם מתלכדים סביב המתח והפחד, המכנה המשותף של כולנו. הצפיפות אולי מקבלת את שם התואר היפה הזה, לכידות. אנשים אולי מרגישים פחות בודדים. אולי בגלל זה כל כך אוהבים פה את המלחמה. אני אוהבת את הלבדות שלי. כשאין מלחמה, אני יכולה לעשות את כל התחביבים שלי והכל מרגיש בסדר, כמו תיקתוק שעון שעומד על הדקה ויודע בביטחון מה יגיע ברגע הבא. ביטחון, אולי זה מה שחסר בעצם, תמיד אפשר יותר ממנו.

סגול לילך

נכנסתי מהר, לפתוח את הדלת. חצי נשענת, חצי דוחפת, בעצם מעבירה משקל מכפות הרגליים לזרועות לידיים הדוחפות את דלת הפלדה הזאת. הינה חריץ קטן מבצבץ ואני יכולה לשלוח מבט מסתקרן אל מה שמצפה לי אי שם מעבר לדלת הכבדה הזאת. הגוף שלי חלש, הוא העביר ממנו והלאה את כל המשקל והדלת כבדה לי כמו דלת של כספת במלון היקר ביותר בווגאס. אבל כשהדלת נפתחת אני יכולה לשמוע מוזיקה מרגיעה. הביטלס מנגנים לי את "let it be " באופטימיות המיוחדת שלהם. אני נאנחת אנחת רווחה וצועדת אל מה שיהיה או לא יהיה. יהיה או לא יהיה, אני אהיה או לא אהיה, השפיות שלי תהיה כמו שהייתה תמיד, דינאמית. הדלת נפתחת עוד קצת ואני יכולה לראות את הכובען המטורף במסיבת התה. סצנה שתיזכר תמיד במחסן האסוציאציות של כולנו, יחד עם השאלה, למה דווקא זו ולא איזו סצנה מהיפה והחיה או מלך האריות, אלאדין או מולאן. כשזה מגיע להזיות ולחיפוש עצמי, זו התמיד הילדה הבלונדינית בשמלה הכחולה שנפגשת בכובען המטורף, שמזכיר לי את אבא שלי בניקיונות של פסח. אני לא לובשת כחול ולא אדום ולא ורוד ולא צהוב. זה שום צבע. שום צבע, הוא גם לא צבע שקוף. שום צבע גם איננו לבן. שום צבע הוא הג'וקר שלי. כל פעם הוא נצבע לצבע אחר, כדי להביא לי מזל. הכובען המטורף הוא סרט נע מולי ואיננו מבחין בי כלל. אני מתחמקת, מפוחדת ועוקבת אחרי צלילי let it be. הביטלס תמיד היוו מקור מהימן לחיוך אמיתי וזו סיבה מספיק טובה בשבילי, פשוט ללכת אחרי הצלילים שלהם. חוץ מזה, הם באמת מרגיעים. השום צבע שלי תפס צבע צהוב, חימם לי את הבטן וחבט אותי לאדמה רכה. לכר דשא. לכרית במתנה. זרועות ורגליים נפרסו לכיוונים מנוגדים, מותחים כל שריר בגופי, מתחככים בטחב ודשא קוצני. אני עוצמת עיניים והשיר ממשיך להתנגן לי בראש. במחשבותיי שוב דלתות נפתחות. אני שוב חוששת, מסתקרנת, מפחדת. שוב חושבת מה כבר יכול להיות. עד שלפתע אני מתעוררת, מדלתה של כספת, אשר נטרקה בשתי פעימות. אין מה לעשות, זאת יגידו כולם, נותר לנו רק לקוות.

http://www.youtube.com/watch?v=ajCYQL8ouqw&feature=related