איך שלא יסתכלו על החתול הזה הוא שורט

החיה הקטנה שלי ייבבה וביקשה עוד חלב. כבר נתתי לה מספיק, אבל היא מוסיפה להציק. כבר נמאס לי לעזוב את הכל ולגשת אליה, לעצור את העולם מלכת ולהיזכר בה. כי אני שונאת אותה. ואוהבת אותה. אני שונאת את הכאב, אבל מתרפקת בנקודת הנוסטלגיה. נקודת האל חזור שלוקחת אותי לנבכי הזיכרון, בכאב. אבל הכאב הזה מעקצץ אותי ומזכיר לי כמה אני חיה. כמה אני נושמת. כמה אהבה מרסקת אותך, כמה היא גם יכולה להבריא. יש לה כוח הבראה מושלם. אני מייחלת לו. כי החיה שלי מתחננת לעוד. אני מלטפת אותה ומנסה להרגיע. היי קוקי זאת רק אני, והמגע הקטיפתי של השערות החומות הקטנות, אני לא פוסחת על שום פיסה בגופה הקטן והצמרירי. כן היא חתולה, לא כולם אוהבים חתולים. הם הרי כל כך אציליים שחלק וודאי יראו זאת כהתנשאות. אבל שלי כל כך מטופחת. כשהיא מלקקת אותי לתודה אני מרגישה את הקוצים הקטנים על קצה לשונה מתחככים לי בעור ואוספים את כל הרע. אני נשארת חלקה וככה זה הרבה יותר נעים עם מיצי שלי, כי הפרווה שלה כל כך רכה. תמיד היא מקשיבה לי כמו החברה הכי טובה, וברגע אחד מעצבנת אותי, כמו אמא. ובבת אחת היא הכאב שלי. כי היא הרי ניזונה ממנו. ואני שמחה שיש לי למי להעביר את הכאב הזה שייצא מתוכי, ובאותה נשימה כועסת על התזכורת הזאת לכאבי שלי שאני כל כך רוצה לשכוח.. כמה מורכבת היא אישה, מלאה בנבכים, צריך לקרוא את השורות עשר פעמים ואחר כך לחפש בינהם כדי להגיע למשמעות המלאה. וגם המשמעות הזאת היא בסך הכל נקודת מבט.

יום פורים ויום כיפורים

הבית שלי הולך ומאבד מבייתייותו. בית שהוא כלל לא שלי, אבל מכיל אותי, ואישה אחת יקרה לליבי. הסיפור מתחיל בזה, וכמובן הוא מתמשך ונוגע לי באהבה. וכשזה נוגע באהבה, אתה לא בטוח איפה זה מתחיל, איפה זה נגמר, ולרוב זה פשוט חוצה את כל התחומים, ומתערבב ומשתלב בחיים כמו צבעי מים על בד משי.

הבית שלי הוא יותר מ4 קירות. הוא רחב ומרווח, ויש בו מספיק מקום לחרטה שלי. על הריצפה הצוננת אני יושבת וחושבת עליה. כל כך חם, אז זה כל כך נעים לגעת בריצפה הקרה, במיוחד כשרק חלק מהגוף חשוף, והעור הרך מקבל את המכות קור הקטנות שמצננות אותך... וזה רק אני והחרטה עכשיו.

כי היא חרוטה כל כך עמוק. אני משחקת עם הידיים ומזמנת במחשבותיי פיסות בד ארוכות. הן מגיעות מרחוק ובאות אליי כמו עופות שמיים מכל עבר. אני מלפפת אותן אחת בתוך השנייה. עכשיו אני יכולה לשחק עם החרטה כמו עם כדור סמרטוטים.

כל הטעויות מתגבשות לי לידי כדור סמרטוטים. סמרטוטי במיוחד. אני לא שמה לב לרגע ולפתע מתפרצות ממנו תולעים לבנות קטנות

ושמנמנות. אני זזה מהכדור מצומררת.

אני נגעלת אבל זה לא עוזר כי התולעים מתפשטות לכל עבר וזוחלות לעברי.

גם זחילה איטית היא מפחידה ומרתיעה, וזה מרגיש לי כל כך מגוחך, כי הן רק תולעים והן זוחלות כל כך לאט. כל הטעויות האלה בתוך הכדור סמרטוטים שלי. בעיטה אחת לכיוון הדלת, ואני סוגרת מאחורי את כל החרטות. אבל האם הן לא יקומו ויחזרו לדפוק על דלתי? כנראה שזכרתי עוד מאז, שבית צריך דלת חזקה ואיתנה, ואני לא אשמע את הדפיקות. אני רק אשמע את הגניחות.

מה שהבית מספר לי, זה מה שאני רוצה להגיד לעצמי.הבית חם וצועק לי חלון, ואני יודעת, שהדלת אולי ננעלת בטריקה. אבל גם בלטות אפשר להרים. ובבתים מסויימים, למצוא אולי שם, אוצרות גנוזים. הבית שלי לא זוכר לי את הטעויות. מבחינתו, כל יום הוא יום חדש, מלא במטלות, שמטרתן, לתחזק ולמלא את הקומה הראשונה בפירמידת מאסלו, לקיים לי צורכי ביטחון, כלהלן: ניקיון בסיסי ואף יותר ואוכל במקרר. לא מעניין אותו מה עשיתי לא נכון. הוא פשוט שם בשבילי. והינה אני בבית שלי. אבל הוא ריק. יש בו כדור סמרטוטים אחד גדול, ואני מביטה בו ורוצה לתקוע לו בדיוק בנקודה הכי מרכזית שלו, חזק, מקל באורך מטר ו20 ולהניף אלעל וכל התולעים הלבנות ישוטו באויר היישר לתוך גינתה של השכנה הגונחת שלי. ואז הכל יהיה נקי. הריצפה תבריק ויהיה אפשר להתגלש לאורכה. כל האגרטלים וארונות הזכוכית הפולנים יעמדו ללא רבב, ואף אצבע לא תתלכלך באבק. השולחן יכוסה במפה הלבנה שאת אוהבת עם הפמוטים מוכנים לשבת. והמצפון שלי יהיה נקי. כי עטפתי את כל הטעויות האלה וזרקתי אותן כמו פתקים של כיפור לים. הבית ייתן לי את המחסה המושלם. המקלט לברוח אליו. הדלת שלי נעולה, אבל יש מלא חלונות. והמצפון שלי נקי כמו בית נקי, שמתלכלך מחדש אחרי יום, ולא משנה כמה אני אתאמץ.

סבתא שלי אומרת, יום פורים ויום כיפורים,

כדור הסמרטוטים שלי כבר בגינה של השכנה, ואני מתגעגעת, למה שהופך את הבית שלי לכל כך ביתי. מה שעושה אותו המפלט והמקלט שלי והדבר היציב היחיד בחיים שלי כל השנים האחרונות האלה.

ואני אומרת לה, סבתא אני מתגעגעת, והעיניים שלה מביטות בי ומתנחמות, ואני מכינה את הכל שתחזור כבר מבית החולים הארכיטקטוני להחליא הזה בילינסון.

תמימות רשתית

אחד מהיתרונות הצרופים שחולל האינטרנט בחיינו, הוא האפשרות לכתוב כל דבר שעולה ברוחך ולקבל אינספור הזדמנויות, סוטות פחות או יותר, מהנושא עליו חשבת מלכתחילה. אבל באמת, דרך נפלאה להרחיב אופקים. הינה ככה במקרה הגעתי לאתר please rob me . שאם תעשו פה "העתק"
ותדביקו בשורה הריקה למעלה, תגיעו גם אתם אליו.
http://pleaserobme.com/

אומנם כבר נאמרו הרבה דברים על מחדל הפרטיות שרץ באינטרנט, כמובן איבוד הפרטיות וכו', אבל נראה לי שאנחנו עדיין ממש תמימים ולא יודעים מה באמת מתרחש סביבנו.
אם לפני עשר שנים, לא היינו יושבים בכלל מול המחשב, היום יכול להיות מצב שאנחנו מניעים את עצמנו לקום ממנו. הדור שגדל לתוכו, כבר מתחנך עליו. והוא שונה מאוד. הוא הרבה יותר גלובלי.
לאט לאט האינטרנט מתחכם עלינו. הוא עולה יותר כסף, הוא מקשה על הפרטיות. אפילו פייסבוק, בלי שנשים לב, הפך את הגדרות הפרטיות לקשות יותר. וזו לא המצאה שלי.
http://blogs.forbes.com/kashmirhill/2010/05/17/figure-out-your-facebook-privacy-settings-with-reclaimprivacy-org/
באמת מה אנחנו מחפשים עם האינטרנט הזה, וכמה הוא עתיד לגדול?
האם כבר קם הגולם על יוצרו?
"please rob me" מנפץ לנו בפרצוף את מה שחשבנו שאנחנו יודעים על האינטרנט. כי פתאום הוא שופך אור על זה שהפייסבוק והטוויטר הוא כלי נפלא לגנבים. אנשים מתייחסים לאינטרנט כמו בית. האנונימיות מורידה את הבושה ואנחנו, כמו בביתנו, לא מתביישים. ואנחנו יכולים לספר, על המכונית החדשה שקנינו. אנחנו יכולים לנסוע לחו"ל ולהשאיר אורות דולקים בבית, אבל לספר לכולם באינטרנט איזה כיף לנו בחו"ל...

ובהחלט קרו מס' מקרים באמריקה הרחוקה, של אנשים שתכולת ביתם נשדדה כי האדם הלא נכון גילה שהם לא בגבולות המדינה.

אז אולי חלקכם אומרים- טוב מה כבר יש לגנוב אצלי, ואיך זה בכלל יגיע לידיים לא נכונות, אבל באמת, הכל באינטרנט כל כך נזיל. ועוד כמה שנים, הדור שגדל ומתחנך על גבי הרשת, לבטח יוציא מתוכו גנבי רשת מוצלחים ומתוחכמים. ואנחנו נתהה מה קרה לפרטיות שלנו ואיך היינו כל כך אידיוטים.

העתיד, אולי רחוק, מפחיד, מבטיח ולא ידוע. וכמו שהאינטרנט הוא השירות הטוב ביותר לסקרנות שלנו, כך אני סקרנית לדעת, האם יקום הגולם ויגנוז את יוצרו.

the dark days

מה הם אותם ימים של פרידה? אפורים? ורודים? הקלה צרופה בריקנות?

מהו גבול הפרטיות פה שמותר לי לחצות?

כמובן שזה ויכוח ישן, הפרטיות באינטרנט, ומה שמתחשק לי באמת זה לנצל את המקום הזה לפרוק הכל, אבל ה-כ-ל, כי למה לשמור בבטן? במיוחד מאז שחזרתי מהודו, הבטן שלי, בוא נגיד- לא מה שהייתה פעם.

אז בין לבין שאני נלחמת בעצמי, רציתי בעצם לקרוע את החולצה, להיכנס לתוך חדר מלא אדים, בנחישות, בתוקפנות, לחפש אותך בין כל החום הזה, להצמיד אותך לקיר, להרגיש רק את הרטיבות באויר, את הרטיבות בין רגלייך, השפתיים שלך מסתכלות עליי בהשתוקקות, אדומות ונפוחות כמו תותים, מתוקות ורכות ורק לי מותר לגעת... כמו שחקנית קולנוע נכנסת לי לחיים, בלי להתריע ממלאת לי אותם תוך שנייה בזוהר, הקרנות בכורה היו חלק רגיל מימי חמישי, וכל התנגדות תשתמע כחוסר תרבות מצידי.

קרעתי לך הפעם את החולצה, נטפת לי מתחת לרגליים, נכנסתי לתוכך בכורח מס' אצבעות, פוצעת אותך בלי להרגיש, את יודעת שאני לא עדינה, נהמת לי באוזן שאת רוצה עוד ועוד ושוב, נישקתי לך בעורף, נשיקה נשיקה נשיקה, מטפסות אחת אחרי השנייה כמו שורה של נמלים על גבך, מלטפת לך את הישבן כי אי אפשר לא להתייחס אליו, את מנסה להרגיע אותי, אבל אי אפשר, זה כביש מהיר, את חייבת לעמוד בקצב. זה אנוכי, זה יצרי, זה כל מה שחשבנו שטוב וברגע מתמוטט...

רציתי להוציא הכל, אבל יצא רק פורנו

מה אוכלים היום?

כולם אוכלים במסעדות. אנשים יוצאים לרחובות וצורכים אוכל כמו חולצות ומכנסיים. יש את כל הטעמים, אהובים או לא אהובים, מוכרים או חדשים, זולים או יקרים. והאוכל, מגיע אלייך בהינף יד, כבמטה קסם, סותם לך את הרעב שקירקר לך בבטן. ומה הבעיה באוכל הזה? כביכול, אין שום בעיה, סתמת את הבטן והבעיה נפתרה. אז יש קצת שמן, קצת יותר מידי סוכר, ומי יודע אילו ידיים נגעו בו בדרך ואם הם חבשו כפפות? זהו? האם זו כל הבעיה? אז זהו שלא.

You are what u eat

וזה לא רק זה. בכלל לא. העידן המודרני, והתקופה שאנחנו חיים, כל כך מהירה, כל הזמן אנחנו רודפים אחרי המשימה הבאה. האוכל מלא במשמעויות והשפעות על חיינו שאנחנו בכלל לא מודעים להם. החל מההקשבה לגוף- לדוגמא הרבה מאיתנו חשים תיאבון ורעב למאכלים שמותירים אותנו עייפים ונטולי אנרגיה, שזו תגובה הופכית למה שאמור לקרות באמת- אוכל אמור לתת לנו אנרגיה, לא להותיר אותנו כבדים ומשתוקקים למנוחה.

להכין אוכל בעצמך, זה צעד לשליטה בחייך האישיים. קודם כל זו ההנאה של להכין את האוכל. מירוץ הזמן נרגע, ואתה עכשיו נמצא בתרפיה של עשייה. זה לא חייב להיות משהו מפוצץ וגורמתי. זה יכול להיות תלויי במצב רוח. לפעמים בא לך להתפנק, לפעמים בא לך לחדש, לפעמים בא לך רק חביתה וסלט. והדבר הכי נפלא, אתה מרגיש מלא חיים אחרי האוכל ולא דחף עז לישון. אז נכון, לפעמים ואפילו לרוב החיים היומיומיים לא מאפשרים לנו לאכול אוכל עבודת יד כל יום 3 ארוחות ביום. אבל כשמתרגלים לזה, אי אפשר להימנע מלנסות ולעמוד בזה כמה שיותר. זה גם יותר בריא, וגם יותר חיסכוני. השקט והשלווה שבהפסקת צהריים של בישול, שווים את המאמץ!

אירגון slow food קורא לכך בדיוק, אורח החיים המהיר שהמיט עלינו את הfast food על כל שומניו נותן תחושה שאוכל הוא משהו שנועד כדי ל"סתום", בעוד שההנאה האמיתית מאוכל, מגיעה לא רק מהטעם שלו (שנשאר 2 דק' בפה) אלא גם מהעשייה שלו. זו עבודת יצירה שאתה יכול לעמוד אח"כ מנגד ולהתפעל ממנה! ולא אסור להתייאש גם אם אתם מבשלים נורא, כמו כל דבר בחיים, מתחילים מלמטה. כולם אוהבים לאכול במסעדות, אני באמת לא מבינה את זה, הרבה יותר כיף לבשל. טרי, איטי ואמיתי.

חוץ מזה מובעת פה עוד נק' למחשבה שמתייחסת לאיך שתרבות האוכל המהיר משפיעה על הכלכלה של החקלאות. ושוב- you are what you eat

http://multimedia.slowfood.com/index.php?lng=2&method=multimedia&action=zoom&id=42158

נודדת בשינה

שוכבת על הגב ומותחת זרועות. הן ארוכות ונמתחות ואם נמצאים בשקט חרישי אפשר ממש להרגיש את כל המרידיאנים שרצים לי בתוך הדם וממלאים אותי. ממלאים אותי במה? מביטה לתיקרה ומדמיינת שהיא שמיים פתוחים זרועי כוכבים ואני בכלל במקום אחר רחוק מפה. אני בתוך חורשה ירוקה עם עצי אורן גבוהים וריח של טחב ועשן, שאריות של מדורה, שיחי רוזמרין עשבים שוטים וחרדלים, קולות של חזירי בר מכל עבר מקיפים אותי, אני שוכבת על הגב ולא זזה, הם לא מבחינים בי אני חלק מהטבע עכשיו, דוממת כמו העץ. אני משתלבת פה נפלא. אף אחד לא מרים גבה, אף אחד לא גורם לתחושת אכזבה. יש רק חיים. רק פרחים שפורחים ועצים ששוכנים אחד ליד השני ואף אחד לא שואל אותם לאן הם הולכים. הוויה של קיומיות מתמשכת. אין שאלות ואין תשובות, יש רק מרחבים, חיות קטנות, חרקים, מעופפים למינהם, הפתעות של שלוליות וצמחים בתוך מעיינות, פשוט נהנים מהשמש, פשוט נהנים מהנוף.

פותחת את העיניים, אני עדיין בחדר שלי בבאר שבע, שהוא לא רע, אבל הוא לא גבעות ירוקות, ואני כבר חודש לא יצאתי מהעיר הזאת. שוכבת על הגב ומנסה לנקות את הראש ולחשוב רק מחשבות חיוביות. מותחת את הרגליים בפויינט, חזקות וחדות מה הייתי עושה בלעדיהן. כמו בסוף של שיעור יוגה, אני שוכבת על גבי ומנסה להרגיש כל איבר ואיבר בגוף. כל האיברים שאנחנו שוכחים מהם ביומיום, הם גם זקוקים להתייחסות, הבטן הבירכיים, הבהונות, המרפקים. סופרת עד 10 הינה עוד ניסיון להירדם, אני אפילו לא מגיעה ל10 וכבר מצליחה להשתחל לה מחשבה רעה לתודעה שמאיימת על השלווה, שאני מחפשת, פה, בשעה כל כך מאוחרת. שעה שאני כבר הייתי אמורה לישון בה. ממזמן.

פוקחת עיניים, מביטה לשמיים, כי התיקרה היא בסך הכל דבר גישמי ביני לבין האלוהים. האלוהים שתמיד מקשיב וממלא אותנו. האלוהים שתמיד שם לכל התחינות שלנו. אני מבקשת ממנו, תשמור לי על אחותי הקטנה, על ניצן, על נטע, שאוראל תפרח ותישמח, על אחי, גיסי, תעשה שיהיה טוב להורים, תשמור על סבתא שתהיה בריאה. אני מבקשת אהבה בשביל כל האנשים שאני אוהבת. אני ממשיכה ומבקשת את כל הטוב שיבוא, מודה על כל הטוב שכבר קיים, תשלח לי את האהבה שלך שתמלא לי את כל החורים בנשמה, שתמלא אותי באור שלך. אני עוצמת עיניים וחיה צמרירית וורודה יורדת עליי לאט לאט כמו ענן, עוטפת אותי בערפל. הכל כל כך רך וורדרד, עוטף אותי ומגן עליי מכל הגמדים הקטנים השחורים שמתרוצצים לי בראש, וכל הדרקונים שבלב. זה רק הענן הורוד הזה עכשיו שאני בתוכו, והוא האלוהים, הוא בתוכי, הוא מקשיב לי. ואני מאמינה לו. מאמינה לו שהוא מעביר אותנו דברים כדי שנתמודד איתם ונלמד מהם. הוא מחבק אותי חזק עכשיו ואני יודעת שהוא אוהב אותי ושומר עליי, תשמור לי על כולם. חיוך מתקתק מתמתח לו עכשיו מלחי אחת לשנייה וממלא אותי בשלווה שאני מבקשת והינה סוף סוף אני נרדמת.

חם לי וחם

שמיים בצהרי יום, ריקים לי מעננים. תמיד כשרוצים שיירד קצת גשם וייתן לנו סיבה להישאר, ככה סתם, בתוך החדר, דווקא אז, השמש קוראת לנו לצאת לצאת. כל הרצונות שלנו נעים בין ציפייה לאכזבה, בדיוק ברגע שהתאכזבת, אם יש לך מזל, קיבלת איזה סימן לתיקווה. אלוהים סוגר לנו דלת ופותח חלון, אבל קודם החדר צריך לפנות קצת מקום. צהריים של יום שישי וחושבים על לקנות עיתון. צהריים של יום שישי מחפשים רק לישון. תמיד יש דאגה, דאגה על החלון. מנקרת לי בראש, ויושבת לי כמו תוכי מקרקר בכלוב. מזכירה לי להאכיל, להשקות לנקות ולנקות. לפחות קפצתי לסופר לקנות עיתון. זה מתוכנן לי בדיוק עם הקפה של שבת בבוקר, אם לא בשנת הצהריים של שישי. כלב קטן מגיח משומקום וגונב לי את העיתון. אני רצה אחריו והוא ממשיך כמובן בשלו, כי הרי זה הופך ברגע למשחק. כלב כלב כל כך חמוד וחופשי. חום בהיר נראה קטן חברותי וטיפשי. אוטו שלא הבחין בו, ברגע הוא נדרס, עכשיו העיתון מלא בדם ואני בכלל רציתי את הכלב. מבעד לחלון קרניים של שמש חודרות ולא נותנות לי לישון את השנת צהריים הזאת, עם העיתון המוכתם, הכלב שאיננו והתוכי שמנקר לי בראש.

אז יש לי שמש לצאת החוצה, לקחת כדור, לדפוק בו את התוכי שמנקר לי בראש לזכר הכלב שכמעט היה לי.

אז יש לי שמש ללכת לבריכה, כי בבאר שבע אין ים, אבל יש בריכה כל השנה. התוכי כבר מת וגם הכלב. מי יבוא על עונשו? מי יבוא על שכרו? בשביל מה לקנות עיתונים מלאים בדם, אם אפשר לקרוא בלייזר מהדורת בגדי ים, כל השנה, כי חסר לי בגד ים. וחסר לי כלב לקחת לטייל איתו סתם, ביום שמש חם.