בתים זזים בחלל, ונעים בקלילות מעלה ומטה, כמו בתוך הסרט טוויסטר, ברגע מתנתקים מהאדמה ושולחים אותנו לחפש מקום אחר. במקום האחר, גם הנפש השוכנת היא קצת אחרת קצת שונה וגם קצת מתקשה שלא להשוות, את הבית הנוכחי לבית הקודם. שורשים ארוכים ננטעו כשהאדמה היתה לחה כמו מוח צעיר לפני שחשבנו שבית יכול להיות גם על הגב, וגם בכל מקום אליו נלך. השפה האנגלית עושה הבחנה ברורה ולא משאירה מקום להתבלבל כשהיא קוראת לבית אחד: house ולבית אחר home. כשהאבחנה נוגעת גם בהגייה, כשהוגים home זה אפילו נשמע קצת כמו שחרור של אנחה. מספר לך שהגעת למקום בו השורשים עמוקים כל כך להכיר את כל הרובדים שלך.
הם יודעים כבר שאצלך זה חולף, שעוד רגע ואתה חוזר לעצמך, שזה חלק ממסע, שבסך הכל אתה בנאדם די נחמד ועוד משפטים שמגיעים מהיכרות עמוקה מאוד, אוהבת וסלחנית שגורמת לשחרור אנחת רווחה ופלוץ של נחת. אם הבית הזה הוא יותר מ4 קירות, שהרי ברור שהוא מכיל גם את כל המשקעים מהעבר, גשם ושלג שנרקב ונעלם, אבל לא עד הסוף, אם כי ברור שבית לא חייב להיות איפה שהלב, הוא גם יכול להיות איפה שהראש. כמו שרבי נחמן אומר: "אתה נמצא היכן שנמצאות מחשבותייך, וודא שמחשבותייך נמצאות איפה שאתה רוצה להיות" אם אני עוברת לגור בחו"ל ורוצה לחיות באיכות חיים נטולת געגוע ומחשבה בלתי פוסקת על הארץ, אני אנסה להשתלב ולהיטמע, ולהיטמא במחשבה שעכשיו "זה בית שלי".
חו"ל, באר שבע, ת"א, שאר מושבים וקיבוצים, הקירות מתחלפים ומתקלפים.
מגלים כל פעם אני אחרת, תולה תמונה שונה. החפצים הישנים מתבלים, כמובן שהם אינם אני, אבל הם אוצרים בתוכם זיכרונות שמרגשים טיפוס נוסטלגי שכמותי. היאחזות פולנית שכזאת, שומרת שק בחדר עם דברים "לזרוק" , אחרי שהתמיינו מיליון פעם וכבר הוחלט לגביהם שאין להם כל שימוש. לזרוק לזרוק לזרוק, זו גם מסקנתם של בני הדור השני, וגם מסקנתם של כותבים, שיודעים שהטריק הוא למחוק את המשפט שנאחזת בו מידי, כדי להפרות את הדמיון למשפטים חדשים. לזרוק אפשר להגיד על חפצים, על יחסים. קשה ומשחרר, הורס ובונה. אבל מה עם בתים? אולי הם גם נזרקים לאיזשהו חלל ומותירים אחריהם רק חפצים נוסטלגיים להיזכר? אבל אני נקשרת לבתים ורק חוויה טראומתית גורמת לי לרצות להיפטר מהם. כמו פרידה לא בוגרת. בתים ישנים מזכירים לי אני אחרת, כמו סיפורי אהבה.
בקרוב יגיע הרגע ששוב אצטרך להיפרד, אחרי שנקשרתי לבית. אפילו אם היו אלה בעצם האנשים שנקשרתי אליהם, תמיד כשחוזרים לבקר, זה מרגיש שהכל השתנה ואין שום דרך חזרה או אפילו פתח למה שהיה.
כשהסערה חולפת זורקת מתוכה את כל אותן דירות שכורות והתחלות חדשות, נותר לו עומד לבדו בית עם גינה, וצ'וצ'ה הקטנה מכשכשת בזנבה לקראתי. אולי הבית הנצחי שלי, למרות המשקעים, להיפך, בזכותם. ולא חשוב כמה שאנחנו משתנים, הקבלה תמיד נדיבה שם כמו העץ הנדיב, שמעניק לי תועלת אינסופית, אפילו כשנותר חצי גזע ערום.
אבל הרי זה לא החדר, אלה לא הוילונות, מדפי הספרים והדיסקים. אלא אמא שמקשיבה ולא שומעת, אבא שתמיד מכווין, אחיות ואחים לצחוק ולריב איתם ואחייניות לאהוב. זו צ'וצ'ה שרצה לקראתי.
אותו הבית הוא השורשים עם שמות בני המשפחה מודבקים עליהם בקצוות. החיק המשפחתי החמים והנוח. זה אמיתי, זה גם קיטשי, אבל אני אתן לזה את התרגום הישראלי והציני ואומר שזה נשמע כמו מה שרק נוחות משפחתית יודעת לייצר כל כך בקלות. פלוץ אחד גדול.
